אליהו מוצא מפלט רגעי בלב המדבר הצחיח, כשהוא שרוי באפיסת כוחות. מתוך תשישותו הפיזית והנפשית, הוא שוקע בשינה שמובילה להתערבות שמימית, המעניקה לו כוחות מחודשים להמשך דרכו.
הפרשנים מתעכבים על התיאור תַּחַת רֹתֶם אֶחָד. מכיוון שבפסוק הקודם כבר סופר שאליהו ישב תחת רותם, עולה השאלה מדוע הכתוב חוזר ומציין זאת במקום לומר בפשטות שהוא שכב תחתיו. גישה אחת מסבירה כי הכתוב מדגיש את תנאי המדבר הקשים ואת בדידותו המוחלטת. אליהו לא מצא מחסה אחר או שני שיחים סמוכים שיוכלו להצל על כל אורך גופו כשהוא שוכב בפישוט איברים, ונאלץ להסתופף בדוחק תחת צילו של שיח יחיד וחסר [רד"ק, מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה אחרת מציעה כי מדובר בשני שיחים שונים. הרותם הראשון שניגש אליו היה קטן והספיק לישיבה בלבד, ואילו הרותם השני היה גדול ובעל צל רחב שאיפשר שכיבה [מלבי"ם]. גישה זו מתפתחת לפירוש פלאי יותר, לפיו הרותם השני כלל לא היה עץ טבעי, אלא המלאך עצמו שנדמה לאליהו כשיח עבות. ה' שלח את המלאך לחפוף עליו ולהגן עליו בשנתו [מלבי"ם, אלשיך].
על המילים וְהִנֵּה־זֶה מַלְאָךְ מסבירים הפרשנים כי המילה זֶה אינה באה להצביע על המלאך, אלא להורות על מהירות ופתאומיות. מיד ברגע שאליהו נרדם, הופיע המלאך במהירות [רד"ק, מצודת דוד]. פעולת המלאך שהוא נֹגֵעַ בּוֹ נועדה פשוט כדי להעירו משנתו.
מבחינה רוחנית, השכיבה תחת צלו של המלאך נועדה לאפשר לנפשו של אליהו להתעלות בשנתו ולספוג שפע רוחני שיזכך את גופו. עם זאת, מכיוון שתהליך הזיכוך טרם הושלם והוא עדיין היה זקוק לקיום גשמי, הורה לו המלאך לאכול, כדי לקיים את החיבור ההכרחי שבין גופו לנפשו [אלשיך].