לאחר שאליהו מבקש את נפשו למות מתוך ייאוש וקנאה לה', ה' משיב לו כי טרם הגיעה עתו, שכן נכונו לו תפקידים נוספים. ה' ממנה את אליהו להוציא לפועל את מידת הדין שדרש, ומורה לו למנות שלושה שליחים – חזאל, יהוא ואלישע – שיהוו את זרוע הענישה האלוהית כלפי חטאי העם.
בציווי שׁוּב לְדַרְכְּךָ, ה' מבטיח לאליהו שלא יאונה לו כל רע ומורה לו לחזור בבטחה בדרך שבה בא [רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת מפרשת זאת כחזרה רעיונית: מכיוון שאליהו דרש את עונשם של ישראל, ה' אומר לו לשוב אל דרכו ומנהגו כנוקם וקנאי, ולהתחיל בהכנת סוכני הפורענות [אברבנאל]. הכתוב מציין את המסלול מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק (האות בי"ת מנוקדת בפתח בשל צורת הסמיכות [רד"ק]), כלומר הליכה אל או דרך המדבר הסמוך לדמשק [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
ההוראה וּמָשַׁחְתָּ מוסברת על ידי רוב המפרשים לא כמשיחה פיזית בשמן, אלא כמושג מושאל שמשמעותו הכתרה, מינוי למלוכה או העלאה לגדולה, בדומה לאופן שבו נמשחו מלכי ישראל [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
המפרשים מתמודדים עם קושי בולט: בפועל, אליהו מעולם לא משח את חזאל או את יהוא, אלא אלישע עשה זאת מאוחר יותר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי למשוח משמעותו שאליהו יצווה ויסמיך את אלישע לבצע את המינויים הללו במקומו. פירוש נוסף מציע כי עצם העובדה שאליהו לימד חובה על ישראל, היא זו שגרמה לגזירת המלכתם של מחריבי הארץ, ולכן הפעולה מיוחסת לו כאילו משח אותם בעצמו [רלב"ג].
הסיבה לעיכוב במינויים ולכך שאליהו לא ביצע אותם בעצמו, נעוצה בתשובתו של אחאב מלך ישראל. בעקבות כניעתו של אחאב, ה' האריך אפו ודחה את גזירת הפורענות לימי בנו, ולכן המינויים נדחו ובוצעו לבסוף רק על ידי אלישע [מלבי"ם, אברבנאל].
בנוסף, ה' מונה את השליחים בסדר מסוים: תחילה חזאל, לאחריו יהוא ולבסוף אלישע, אף על פי שאליהו פגש את אלישע ראשון. הפרשנים מסכימים כי הסדר בפסוק אינו כרונולוגי, אלא משקף את סדר הנקמה והיקפה: חזאל יכה את המוני העם במלחמות, יהוא ישמיד את בית אחאב ועובדי העבודה הזרה שלא ייצאו לקרב, ואלישע יעניש את אלו שיצליחו להימלט משניהם [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].