בסיומו של המעמד הדרמטי בהר הכרמל, מתרחש אירוע יוצא דופן שבו חוברים יחד כוחות על-טבעיים ומחווה פוליטית ורוחנית עמוקה כלפי מלך ישראל.
הביטוי וְיַד־ה' מתפרש בקרב רוב הפרשנים לא כדיבור נבואי, אלא כרוח גבורה וכוח על-טבעי שהעניק ה' לאליהו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. אברבנאל מדגיש כי אליהו היה אדם זקן, נזיר וחלש, והעזר האלוקי אפשר לו לרוץ כאחד הצבאים לפני סוסים דוהרים. הוא אף מציין שזוהי המדרגה הראשונה של הנבואה – קבלת כוח אלוקי לביצוע מעשה מופלג שאינו תואם את גילו וכוחו הטבעי של האדם. מנגד, ישנה גישה החולקת על כך וסבורה כי הביטוי אכן מתייחס לנבואה של ממש, כלומר לציווי אלוקי שקיבל אליהו לרוץ לפני המלך [רלב"ג, צאינה וראינה].
לקראת הריצה המאומצת, הנביא מתכונן פיזית: וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו. משמעות המילה היא חגירת חגורה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו נועדה לזרז אותו ולהכינו כגיבור [רש"י, מצודת דוד], וכן להגן על איבריו הפנימיים מפני נזק בעת התנועה החזקה והמהירה [רלב"ג]. המילה בֹּאֲכָה המופיעה בסוף הפסוק היא מטבע לשון מקראי המכוון לאדם המכיר ויודע את המקום שאליו מגיעים [רד"ק, מצודת ציון].
מדוע בחר אליהו לרוץ רגלית לפני מרכבתו של המלך אחאב? הפרשנים מסכימים כי המטרה המרכזית הייתה לחלוק כבוד למלכות, כדי שהמלך לא יסע לבדו, ומכאן אף למדו חז"ל שתמיד צריכה להיות אימת מלכות על האדם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע זכה אחאב, שהיה מלך רשע, לכבוד כה גדול מצד הנביא. על כך משיבים הפרשנים כי באותה שעה הטה אחאב את לבו אחר ה' ואחר אליהו בעקבות הנס בכרמל, ואף לא מחה כאשר נשחטו נביאי הבעל שחסו תחת אשתו [מלבי"ם, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. אליהו ביקש להראות לאחאב שמאבקו בו לא נבע משנאה אישית, וכעת, מששב המלך בתשובה ולו לרגע קל, הנביא ממהר לכבדו ולקרבו לעבודת ה' [אלשיך, מלבי"ם].