ברגע של עימות דרמטי וגורלי, מתייצב הנביא מול אומה שלמה השרויה בבלבול רוחני, ודורש ממנה הכרעה ברורה. דרישתו של אליהו חושפת את המצב הפנימי העמוק של העם, המנסה לאחוז בשני עולמות מנוגדים בו זמנית.
הנביא פותח בשאלה נוקבת וציורית: עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים. הפרשנים מסכימים כי המילה פֹּסְחִים מדמה את העם לאדם חיגר, הצולע ומדלג, ובהליכתו נשען פעם על רגלו האחת ופעם על השנייה. המילה הַסְּעִפִּים מפורשת בקרב רוב הפרשנים כמחשבות. [מצודת ציון] מוסיף כי מדובר בהשאלה מעולם הצומח, שכן כשם שסעיפי האילן מתפצלים, כך המחשבות מתפצלות מתוך הלב. יש המפרשים את המילה גם כענפים או בליטות ממשיות [ביאור שטיינזלץ]. משמעות הדימוי היא שהעם נוטה במחשבותיו הלוך ושוב, ואינו מסוגל להכריע במי להאמין.
הרקע להתלבטות זו נובע ממציאות מורכבת. מצד אחד, עצירת הגשמים והבצורת הקשה שהביא אליהו גרמו לעם לנטות אל ה׳, אך מצד שני, נביאי הבעל הסיתו אותם שוב ושוב להאמין שהבעל הוא זה שייטיב עמם [רד"ק, רלב"ג]. מעבר לכך, העם לא נטש את אמונתו לחלוטין, אלא חי בתודעה מעורבת. הם שילבו את תורת ישראל עם פולחנים זרים, מתוך אמונה מוטעית שניתן להחזיק בשתי האמונות יחד ללא סתירה [ביאור שטיינזלץ]. צביעות רוחנית זו הובילה לכך שבעת צרה היו זועקים אל ה׳, אך במקביל המשיכו לעבוד את הבעל [מלבי"ם].
מול מציאות זו, אליהו מציב אולטימטום מוחלט. הוא קורא אליהם ואומר, אִם־ה׳ הָאֱלֹהִים, כלומר, אם הוא בעל היכולת ומנהיג העולם [מצודת דוד], לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם־הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו. אליהו מבהיר להם כי אין אמצע בין שני הפכים. אם ה׳ הוא האלוהים, הרי שאין כל ממש בבעל ויש להכריתו, ואם יש ממש בבעל, אין לעם כל חלק בה׳ [מלבי"ם]. הנביא דורש מהם להבין את עקרון הבלעדיות ולזנוח את הניסיון לאחוז בשני הקצוות.
תגובת הקהל היא שתיקה מוחלטת, כפי שנאמר וְלֹא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. שתיקה זו נובעת ממבוכה עמוקה. העם פשוט לא ידע כיצד להבחין ולהכריע מי הוא האלוהים האמיתי [רש"י, מלבי"ם], ולא הבין כלל את הדרישה לאמונה בלעדית [ביאור שטיינזלץ]. הם נותרו בספקנותם וסירבו להשיב בחיוב או בשלילה, עד שאליהו הציע להם בחינה מעשית וגלויה שתוכיח מעל לכל ספק מי שולט בטבע, ורק אז הסכימו לדבריו [רד"ק]. המבחן הפומבי נועד לשלול את טענות נביאי הבעל והאשרה, שהשתמשו בתחבולות ובהשפעות אסטרולוגיות לכאורה, ולהוכיח כי רק ה׳ לבדו שולט בבריאה [רלב"ג].