ההכנות על הר הכרמל מגיעות לשיאן, כאשר אליהו מכשיר את הקרקע להכרעה הברורה בין נביאי הבעל לבין האמונה באל אחד. כל פעולה בבניית המזבח נעשית בדיוק רב, מתוך כוונה לקדש את המקום, להעצים את הנס שעתיד להתרחש ולשלול כל אפשרות של ספק או טענה למעשה כשפים.
הכתוב מציין שאליהו בנה את המזבח בְּשֵׁם ה', כלומר הוא כיוון לבנותו לשמו של ה' בלבד כדי לקדשו בקדושת מזבח [מלבי"ם]. יש המפרשים מילים אלו באופן פלאי יותר, ומסבירים כי לאור הזמן הקצר שעמד לרשותו בשעת המנחה, אליהו הזכיר את שם ה', ובכוחו של השם המפורש נבנה המזבח ונחפרה התעלה במהירות נסית [אלשיך].
סביב המזבח עשה אליהו תְּעָלָה, שהיא חפירה עמוקה [רש"י, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת החפירה הייתה לאפשר למים לזרום ולהקיף את המזבח, ובכך להגדיל ולהעצים את הנס לעיני העם. הסיבה המרכזית לשילוב המים הייתה למנוע ממתנגדיו של אליהו לטעון שמדובר בכישוף או בהשבעת מלאכים. מכיוון שאש רגילה, ואפילו אש של שר האש, אינה מסוגלת לכלות מים, המטרה הייתה להראות שאש ה' שתרד מן השמים לא רק "תאכל" את הקורבן אלא גם "תשתה" את המים, ובכך יוכח מעל לכל ספק שזהו נס אלוהי אותנטי [אלשיך].
שטחה של התעלה מתואר ככְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, כלומר שטח הגדול מדונם, שבו ניתן לזרוע תבואה בשיעור של סאתיים [ביאור שטיינזלץ]. שטח זה אינו מקרי, והוא מקביל למידותיה של חצר המשכן, מתוך מטרה לסמן את הגבול שבו מתפשטת קדושת המזבח [מלבי"ם, אלשיך]. באשר למידותיו המדויקות של שטח זה, קיימת הבחנה בין הפרשנים: יש הסבורים כי מדובר בשטח של חמישים על חמישים אמה [רד"ק, אברבנאל], בעוד אחרים מציינים כי מדובר בשטח של מאה על חמישים אמה, כמידותיה המדויקות של חצר המשכן [רש"י].