ההתגלות הניסית ומראה האש היורדת מן השמים מול עיני העם, מנפצים את תפיסת עולמם הקודמת ומובילים אותם להכרה מוחלטת באחדות הבורא. תגובתם משלבת כניעה פיזית מוחלטת עם הצהרה אמונית נוקבת המשנה את המציאות הרוחנית באותו הרגע.
כאשר העם רואה את המופת, תגובתו הראשונה היא וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. נפילה זו נובעת מתוך השתאות עמוקה [ביאור שטיינזלץ], ומטרתה היא השתחוויה גמורה לה' [מצודת דוד].
מיד לאחר מכן, העם מכריז יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים. קריאה זו מבטאת את ההכרה באמת המוחלטת [ביאור שטיינזלץ], ומהווה הצהרה ברורה כי ה' לבדו הוא האלוהים האמיתי, ואילו הבעל אינו אלוהים כלל [רש"י].
ברובד עמוק יותר, הצהרה זו עוקרת מן השורש את התפיסה האלילית שרווחה באותה עת. עובדי האלילים האמינו בשתי רשויות נפרדות, אחת שאחראית על הטוב ואחרת על הרע, מתוך מחשבה ששני כוחות מנוגדים אינם יכולים לנבוע ממקור אחד. אולם, כאשר העם ראה כיצד אש ה' יורדת ומלחכת את המים שבתעלה מבלי להכבות, הם חזו במו עיניהם כיצד שני הפכים יכולים להתקיים יחד. התובנה הזו הובילה אותם להכריז ששם ה' המייצג את מידת הרחמים, ושם אלוהים המייצג את מידת הדין, אינם שתי רשויות חלילה, אלא מהות אחת ויחידה [אדרת אליהו].
הפסוק מסתיים בכפילות של ההכרזה: יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים. רוב הפרשנים מסכימים כי החזרה על המשפט נועדה לחזק ולהדגיש את האמונה החדשה שהכתה שורש בליבם [מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, יש המזהים בכפילות זו שתי מסקנות נפרדות שנוצרו באותו מעמד. לפי גישה זו, האמירה הראשונה היא משפט חיובי המאשר כי ה' הוא האלוהים, מסקנה שנלמדה מתוך צפייה באש שירדה מן השמים. האמירה השנייה היא משפט שולל המדגיש כי רק ה' הוא האלוהים ואין מלבדו, תובנה שנולדה מתוך ההבנה שאלילי הבעל הם שקר מוחלט [מלבי"ם].