עובדיה מבטא בפני אליהו את החשש הכבד שלו מפני הבאות, ומסביר מדוע הוא מפחד לבשר למלך אחאב על הימצאותו של הנביא.
החשש המרכזי של עובדיה נובע מאופיו הנסתר של אליהו. כאשר הוא אומר ורוח ה׳ ישאך, הוא מתייחס לכך שאליהו אינו מתנייד ממקום למקום ככל האדם. רוב הפרשנים מסכימים כי אליהו היה מורגל בכך שרוח ה׳ נושאת אותו באורח פלא ממקום למקום [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. באותה תקופה, כאשר אליהו היה נעלם, סברו האנשים כי רוח ה׳ נשאה אותו והשליכה אותו באחד ההרים [רד"ק]. יתרה מכך, עובדיה חושש שאפילו אם אליהו מתכוון באמת להמתין לאחאב, הדבר כלל אינו בשליטתו, ורוח ה׳ עלולה לשאת אותו בעל כורחו [חומת אנך] על אשר לא אדע – למקום בלתי ידוע שבו לא יוכלו למצוא אותו [מצודת דוד].
מתוך כך עולה סכנת החיים המיידית: ולא ימצאך והרגני. אם אחאב יגיע למקום ויגלה שאליהו איננו, הוא יחשוב שעובדיה התל בו ולעג לו. המלך, שחיפש את אליהו לשווא במדינות אחרות, יזעם על כך שעובדיה טען שהנביא נמצא ממש כאן, ובעקבות זאת יהרוג אותו [מצודת דוד, מלבי"ם].
בסיום דבריו, עובדיה מתחנן על חייו ומזכיר: ועבדך ירא את ה׳ מנעורי. ברובד הפשוט, הוא טוען כי בשל היותו אדם ירא שמים, לא ראוי שאליהו לא יחמול עליו ויהיה הסיבה למותו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ישנם המפרשים כי עובדיה רומז כאן למעשיו הטובים, ובפרט לכך שהציל מאה מנביאי ה׳. הוא מזהיר את אליהו שאם ימות, ימותו יחד איתו גם הנביאים שהוא מכלכל בסתר, ומבקש שהצלת חייו כעת תהיה בבחינת מידה כנגד מידה על כך שהציל את חייהם של נביאי ה׳ [אלשיך, חומת אנך].