לאחר שנות בצורת קשות, עומדת להתרחש הכרעה היסטורית שתבקע את השמיים ותפתור את המשבר הרוחני העמוק של העם. הנביא מציב דרישה דרמטית בפני המלך וקורא לכינוס לאומי חסר תקדים, שיעמת בין האמונה בה' לבין נביאי השקר.
הדרישה לכינוס הפומבי נועדה להוות תנאי מקדים לירידת הגשמים ולסיום הבצורת [מצודת דוד, אברבנאל]. המלך אחאב הסכים לדרישה משום שסבר כי מטרת האסיפה היא תפילה המונית או חזרה בתשובה של העם. ואולם, כוונתו הנסתרת והאמיתית של אליהו הייתה להביא את ישראל לידי תשובה שלמה על ידי בירור פומבי ומוחלט מיהו אלוהי האמת [מלבי"ם, אברבנאל].
אליהו פונה לאחאב ואומר וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ – כלומר, כנס והזמן את כולם למעמד [ביאור שטיינזלץ]. אל ההר הגיעו שתי קבוצות ממניעים שונים לחלוטין: עם ישראל התקבץ מרצונו החופשי מתוך ציפייה לגשם וסקרנות לראות את מעשי הנביא, ואילו נביאי הבעל הגיעו בעל כורחם, מתוך אונס ופחד מפקודת המלך [אברבנאל]. נביאי הבעל הסכימו להשתתף במבחן האש המסוכן משום שייחסו לבעל כוחות של שמש ואש, משום שחששו מזעם ההמון, או משום שקיוו כי קורבנו של אליהו לא יתקבל מכיוון שהוא מוקרב מחוץ לבית המקדש. מבחן האש עצמו נבחר בקפידה, שכן לאורך ההיסטוריה ירידת אש פלאית מן השמיים היוותה את הסימן המובהק ביותר להשגחת ה' ולקבלת קורבנות [אברבנאל].
לגבי קבוצת הנביאים השנייה, הכתוב מכנה אותם אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל, תיאור המלמד כי המלכה טיפחה אותם ודאגה לפרנסתם ישירות מקופת בית המלוכה [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי תואר זה מכוון באופן ספציפי לנביאי האשרה [מצודת דוד, רד"ק]. עובדה זו שופכת אור על המשך האירועים: מכיוון שנביאי האשרה היו תחת חסותה האישית והישירה של איזבל, היא מנעה מהם ללכת אל הר הכרמל ולא אפשרה להם להשתתף במבחן. מסיבה זו, בשלבי ההכרעה וההריגה המופיעים בהמשך הסיפור, מוזכרים אך ורק ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, בעוד שנביאי האשרה נעדרו מהמעמד לחלוטין [רד"ק, אברבנאל].