לאחר המעמד הדרמטי בהר הכרמל, שבו העם חזר בתשובה והושמדו נביאי הבעל, הבשילו התנאים הרוחניים לסיום הבצורת. אחאב, שנכח באירוע אך נותר פסיבי [ביאור שטיינזלץ], הושפע ככל הנראה מההתגלות האלוהית ולא מנע את הריגת נביאי השקר, ולכן אליהו פונה אליו כעת [מלבי"ם].
ההוראה עֲלֵה זוכה למספר הסברים. יש המפרשים כי הכוונה היא לעלות על המרכבה, שכן הדרך ליזרעאל היא למעשה ירידה אל העמק, או שמדובר בעלייה פיזית מנחל קישון, שם נשחטו נביאי הבעל, אל אוהלו של המלך שבעמק [רד"ק]. דעה אחרת גורסת כי העיר הסמוכה הייתה גבוהה יותר ממיקומם בהר הכרמל [רלב"ג], או שזו פשוט הוראה לעלות חזרה לביתו [ביאור שטיינזלץ].
הקריאה אֱכֹל וּשְׁתֵה נובעת מכך שאחאב היה שרוי בתענית בעקבות עצירת הגשמים [רד"ק, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי כעת, משהעם חזר בתשובה, אליהו מורה לו לשבור את הצום ולאכול מתוך שמחה וטוב לבב [מצודת דוד]. המלבי"ם מוסיף זווית הלכתית: אף על פי שעל פי הדין אם הגשם יורד לאחר חצות היום יש להשלים את התענית, אליהו פטר את אחאב מכך משום שרגע החזרה בתשובה של העם, שהתרחש לפני חצות, נחשב כרגע תחילת ירידת הגשמים.
אליהו מנמק את הוראתו באומרו כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם, כאשר המילה הֲמוֹן מתארת את המיית הגשם ושאונו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבאותו רגע עדיין לא היה כל סימן פיזי לגשם, אך אליהו, מתוך ביטחון מוחלט בהבטחת ה' ולאחר שנעקרה עבודת האלילים, מבטיח לאחאב שעוד בטרם יסיים את סעודתו הוא ישמע את קול המטר [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, המלבי"ם מציג רובד סמלי: ה"קול" שאליהו שומע אינו רעש טיפות המים, אלא קול זעקת התשובה של ישראל יחד עם קול מותם של החוטאים. קול רוחני זה הוא עצמו קול המון הגשם אשר ירד בעקבותיו.