במעמד הדרמטי מול המוני העם הפוסחים על שתי הסעיפים, אליהו מציב מבחן פומבי וגלוי שמטרתו להוכיח מעל לכל ספק מיהו האל האמיתי ולהשיב את לב העם אל ה'. המבחן מבוסס על הכנת שני קרבנות על גבי שני מזבחות נפרדים, כדי לראות תפילתו של מי תענה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, אלשיך]. אליהו מדגיש את הפער העצום בין הצדדים: הוא ניצב לבדו אל מול נביאי הבעל הרבים, שכן מאה נביאי ה' שהוחבאו על ידי עובדיה לא היו ידועים לציבור [מצודת דוד].
הדרישה היא וְיִתְּנוּ־לָנוּ, כלומר יביאו עבורם ועבורי, שְׁנַיִם פָּרִים [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב משתמש במילה "שנים" ולא בביטוי השגור "שני פרים", כדי ללמד שהפרים היו תאומים וזהים לחלוטין בתכונותיהם. הדבר נועד להבטיח שהמבחן יהיה הוגן ושווה, ללא כל שוני או יתרון טבעי לאחד מהקרבנות [אלשיך].
אליהו מעניק לנביאי הבעל את זכות הבחירה הראשונה וקובע וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד. מטרתו היא למנוע מהם פתח לטענה עתידית כאילו אליהו בחר לעצמו מראש את הקרבן המובחר או בעל היתרון. גם אם היה הבדל קל בין הפרים, נביאי הבעל מקבלים את האפשרות לקחת לעצמם את הטוב ביותר [מלבי"ם].
לאחר מכן נאמר וִינַתְּחֻהוּ, כלומר יחתכו את הפר לאיבריו [מצודת ציון]. אליהו מפרט את שלבי העבודה של נביאי הבעל, הכוללים את ניתוח הפר והנחתו על העצים, כדי להבליט את העובדה שהם קבוצה גדולה של אנשים המתעסקים ועובדים יחד. מול המון זה, אליהו לוקח על עצמו חיסרון כפול: הוא גם נותר עם הפר הפחות טוב לאחר בחירתם, וגם נאלץ לעשות את כל העבודה לבדו [מלבי"ם].
כאשר אליהו מתייחס לקרבן שלו, הוא אומר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־הַפָּר הָאֶחָד. הכתוב אינו קורא לו "הפר השני", משום שכאמור, הפרים היו תאומים וקשורים זה בזה. ברגע שנביאי הבעל לקחו את הפר הראשון והפרידו ביניהם, הפר הנותר נשאר יחידי ובודד, ולכן הוא נקרא "הפר האחד" [אלשיך]. התנאי המרכזי והשווה לשני הצדדים הוא ששניהם יניחו את הקרבן על העצים, אך אש לא ישימו, ובכך יותירו את ההכרעה להתערבות שמימית [ביאור שטיינזלץ].