נביאי הבעל מתעלמים מן האירוניה והלגלוג שבדברי אליהו, ולוקחים את עצתו ברצינות תהומית. הם מעצימים את פעולותיהם בניסיון נואש לעורר את תגובת אלוהיהם. תחילה, וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, מתוך היענות פשוטה לעצתו העוקצנית של אליהו [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], או מתוך מחשבה שאולי אלוהיהם רחוק ועליהם להקים שאון כדי שישמע אותם [מלבי"ם].
לאחר מכן הם פונים לפגיעה פיזית בעצמם: וַיִּתְגֹּדְדוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא שריטה, חיתוך ופציעה של הבשר. פעולה זו נעשתה כְּמִשְׁפָּטָם, כלומר כחלק ממנהג ונימוסי העבודה הקבועים שלהם [רש"י, מצודת ציון]. ייתכן שפציעה עצמית זו, שנעשתה מתוך אקסטזה וסיגוף, נועדה להרשים את ההמון ולהוכיח את מסירותם כדי לזכות במענה אלוהי, או שהייתה חלק בלתי נפרד מחוקי הפולחן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית מציעה כי הם פצעו את עצמם מתוך תפיסה שאם אלוהיהם ישן, הוא ירגיש את כאב הדקירה של נביאיו וייאלץ להתעורר [מלבי"ם].
ההשתוללות נעשתה בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עד למצב של עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. בעוד שהגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכלים שימשו ישירות לחיתוך הבשר כחלק מטקס העבודה, ישנה גישה שונה המפרשת את הסיטואציה כניסיון פיזיקלי ומעשי להצית אש. לפי פירוש זה, הנביאים החלו להכות ולהילחם זה בזה באמצעות חרבות ורמחים עשויים נחושת מבריקה. מטרתם הייתה ליצור אש באופן מלאכותי, בין אם על ידי ניצוצות שיעופו מהכאת הכלים זה בזה, ובין אם על ידי מיקוד חום השמש הקופחת על גבי הנחושת. מתוך משחק החרבות וההשתוללות, הם פצעו בטעות אחד את השני עד שדמם נשפך [אברבנאל].