ההתרחשות מציגה ניגוד בולט בין תגובותיהם של המלך והנביא לקראת סיומה הצפוי של הבצורת. בעוד שהמלך פונה לסיפוק צרכיו הפיזיים, הנביא מעפיל אל פסגת ההר ושוקע בתפילה מאומצת, מתוך הכנעה גופנית ורוחנית עמוקה, כדי להבטיח את התממשות ההבטחה האלוהית.
הכתוב מציין כי וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, פעולה הנובעת מכך שאחאב כבר האמין להכרזתו המוקדמת של אליהו על בוא הגשם [מלבי"ם]. מבחינה מעשית, יש המבארים שאחאב עלה על מרכבתו כדי לנסוע ליזרעאל אך המתין כדי לראות מה יעשה אליהו, או שפשוט עלה מן הנחל אל אוהלו [רד"ק].
לעומתו, וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל־רֹאשׁ הַכַּרְמֶל – אל פסגתו של ההר [מצודת דוד]. בחירת המקום הגבוה נבעה מן הצורך לצפות בעננים העולים מכיוון מערב, או משום שאוויר הפסגה הזך הופך את המקום לראוי ומוכן יותר לקבלת התפילה ולחיבור לשפע האלוהי [רלב"ג]. אף על פי שה' כבר הבטיח לתת מטר, הפרשנים מסכימים כי אליהו התפלל כדי לזרז את ירידת הגשמים, כך שירדו מיד, בדרך נס, ובעוד אחאב עדיין נוכח במקום.
תנוחת התפילה של אליהו מתוארת במילים וַיִּגְהַר אַרְצָה, מונח שמשמעותו התכופפות, כריעה או השתטחות על הארץ [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן נאמר וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו – המילה נכתבה בכתיב חסר אך נקראת ברבים, קרי בין ברכיו [מנחת שי, רד"ק]. תנוחה זו נועדה לסייע בריכוז עמוק בתפילה [ביאור שטיינזלץ], וכן לבטא הכנעה והצנעה כדי שהתפילה תישמע ויתמעט צערו של הנביא [רלב"ג].
באשר לאופן ביצוע הפעולות הללו, קיימות שתי גישות. הגישה האחת רואה בכך רצף של פעולות: תחילה אליהו השתטח ארצה, ולאחר מכן התיישב ושם את פניו בין ברכיו, כשהוא מסרב לקום ממצבו עד שיראה סימן לגשם [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה כי מדובר בתנוחה אחת משולבת, שבה אליהו לא השתטח בפישוט ידיים ורגליים, אלא שחה אל הקרקע כשפניו נתונות בין ברכיו [רד"ק].