עובדיה חושף את סכנת החיים המיידית שבה הוא נתון, ומזכיר את מסירות נפשו למען נביאי ה' בעת גזרות השמד. הפנייה במילה לַאדֹנִי מכוונת ישירות אל אליהו [ביאור שטיינזלץ].
בדבריו, עובדיה מסביר לאליהו מדוע אינו יכול להניח שאחאב יעלים עין אם אליהו ייעלם לפתע. הוא מבהיר כי פועלו כבר ידוע במלכות, באומרו הֲלֹא־הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי. אף על פי שמעשה ההשמדה עצמו נעשה בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל, כלומר על ידי איזבל עצמה ולא על ידי אחאב, דבר ההצלה של מאה הנביאים נודע לאחאב לאחר מעשה. בעקבות זאת, עובדיה כבר נחשד בעיני המלך כמי שמשתף פעולה עם נביאי ה' ופועל להצלתם. מסיבה זו, כל היעלמות של אליהו תוביל מיד להאשמתו הישירה של עובדיה ולהוצאתו להורג [מלבי"ם].