נקודת המפנה מגיעה כאשר הנביא יוזם מפגש ישיר עם המלך בשיאו של משבר לאומי חריף. הבצורת הממושכת הביאה את עיר הבירה לסף קריסה, ויצרה רקע של ייאוש המכשיר את הקרקע לעימות דרמטי ולשינוי אפשרי בכיוון הרוחני של העם.
וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל־אַחְאָב, הנביא יוצא כדי להתייצב בפני המלך [צאינה וראינה], בזמן שבו וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן. רעב כבד זה נגרם בעקבות עצירת הגשמים הממושכת שמנעה כל צמיחה [ביאור שטיינזלץ]. ציון עוצמתו של הרעב בעיתוי זה אינו מקרי, אלא בא ללמד כי השעה הייתה בשלה ונוחה להחזיר את העם בתשובה, שכן אימת המוות והמצוקה עוררו בהם נכונות לשינוי [מלבי"ם].
באותו יום ממש שבו הלך אליהו אל המלך, יצאו אחאב ועובדיהו (אשר שימש כממונה על בית המלך, ומזוהה בדברי חז"ל כעובדיה הנביא) מן העיר שומרון. יציאתם נועדה לחיפוש נואש אחר עשב בנחלי הארץ, במטרה להחיות את הסוסים והפרדים ולמנוע את הכחדתם [אברבנאל]. חומרת המצב השפיעה גם על אחאב עצמו, שהחל לתת את דעתו על צרת עמו ועל מעשיו הרעים. בשל כך, הוא בחר לקרב אליו ולהתייעץ דווקא עם עובדיה, שהיה ירא ה' מאוד. אחאב קיווה כי זכותו הגדולה של עובדיה, אשר באה לידי ביטוי במסירות נפשו להצלת נביאי ה', תעמוד להם ותגן עליהם בעת הרעב הכבד [מלבי"ם].