עובדיה, בעודו בדרכו, פוגש במפתיע את הנביא אליהו, שעושה את דרכו להיראות לפני המלך אחאב על פי ציווי ה'. זכותו של עובדיה להיות הראשון שפוגש את הנביא נובעת מיראת ה' העמוקה שהייתה בו [אברבנאל].
עם זיהוי הנביא, וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו – עובדיה משתחווה לאליהו מתוך כבוד והכנעה [מצודת דוד]. פנייתו אל הנביא במילים הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ משמשת מקור לכללי הכבוד כלפי רב או אדון. מתוך הניסוח למדים כי כאשר מקדימים את תואר הכבוד "אדוני", מותר לאדם להזכיר את שמו המפורש של רבו גם כשהוא עומד מולו, בניגוד לדעות הלכתיות אחרות האוסרות על אדם לומר "מורי פלוני" בפני רבו [חומת אנך].
לאחר שאליהו מאשר את זהותו ומצווה על עובדיה ללכת ולהודיע לאחאב על בואו, נופלים על עובדיה פחד וחרדה גדולה. הוא חושש שמא לאחר שילך, תישא רוח ה' את אליהו למקום אחר. במצב כזה, אחאב יגיע, לא ימצא את הנביא, יחשוב שעובדיה שיקר לו – ויוציא אותו להורג. כדי להמחיש את גודל הסכנה, עובדיה מתאר את החיפושים הנרחבים שערך אחאב, במסגרתם השביע את הממלכות השכנות שאין להן מידע על מקום הימצאו של הנביא, שבועה שנעשתה מתוקף בריתות מקומיות של אחאב ולא מתוך שליטה עולמית. עובדיה מתחנן על חייו, שואל איזה חטא חטא שעליו להימסר למיתה בידי אחאב, וטוען כי מאחר שהוא עצמו הסתכן והחיה מאה נביאי ה' במערות, לא ראוי שנביא יהיה כעת הסיבה למותו. חרדתו שוככת רק לאחר שאליהו נשבע שייראה אל אחאב עוד באותו היום [אברבנאל, צאינה וראינה].