בשעת הצהריים, כאשר השמש בשיא כוחה וזוהי שעת התקווה הגדולה ביותר של נביאי הבעל, עומד אליהו מולם. בשלב זה, לאחר שכל ניסיונותיהם להוריד אש כשלו – בין אם בדרך טבעית של שימוש בזכוכית לריכוז חום השמש, בין אם בערמה על ידי החבאת אדם בשם חיאל מתחת למזבח, ובין אם באמצעות כישוף ודם – בוחר אליהו לפנות אליהם בלעג [צוארי שלל, חומת אנך].
המילה וַיְהַתֵּל משמעותה שלעג והתלוצץ [מצודת ציון, רד"ק]. אליהו משתמש בציניות ואומר להם דברים ההפוכים לחלוטין מכוונתו האמיתית [מלבי"ם]. הוא קורא להם לצעוק בְקוֹל־גָּדוֹל, שהרי כִּי־אֱלֹהִים הוּא – מאחר שאתם טוענים שהוא אל ואחראי על העולם, ודאי הוא עמוס מאוד וטרוד בענייניו, ואולי קולכם שקט מדי ועליכם לעורר את תשומת ליבו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אליהו מונה שורת מצבים אנושיים שייתכן ומונעים מהבעל לענות, ואומר כִּי־שִׂיחַ וְכִי־שִׂיג לוֹ. המילה שִׂיחַ עניינה דיבור, והמילה שִׂיג משמעותה השגת חכמה או רדיפה והשגה פיזית [מצודת ציון, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאליהו מציע בלעג שמא הבעל עסוק כעת בשיחה עם יועציו, מעיין בבעיה מורכבת, או שהוא בכלל נמצא באמצע מלחמה ורודף אחרי אויביו. גישה שונה קושרת מילים אלו לחיאל שהתחבא מתחת לקרקע, ומסבירה שאליהו רומז שמא חיאל התעלף מחוסר אוויר (מלשון שיח), או שהאש שניסה להצית מתחת למזבח הייתה פגומה (מלשון סיגים) [צוארי שלל, חומת אנך].
מנגד, יש מי שרואה באזכור הדיבור רמז תיאולוגי עמוק נגד תפיסת עובדי האלילים, שהאמינו בשתי רשויות נפרדות לטוב ולרע. אליהו מזכיר את כוח הדיבור כדי להוכיח שכשם שהלשון יכולה להביא גם חיים וגם מוות, כך ה' מנהיג את העולם כולו ואין כוח אחר מלבדו [אדרת אליהו].
אליהו ממשיך ומציע וְכִי־דֶרֶךְ לוֹ – אולי הוא יצא למסע עסקים רחוק ולכן אינו שומע, או לחלופין, בעקיצה חריפה אף יותר, אולי הוא בכלל הלך לבית הכיסא [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ולבסוף, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ – שמא הוא פשוט ישן, ואם תצעקו חזק מספיק הוא יתעורר משנתו [מצודת דוד].
סדר הדברים שאליהו אומר אינו מקרי. הוא מסדר את חסרונותיו של הבעל מהדרגה הגבוהה אל הנמוכה: הוא מתחיל מפעולות של נפש מדברת וחושבת (שיח ושיג), יורד לפעולות של תנועה גופנית (דרך), ומסיים בשינה, שהיא המדרגה הנמוכה ביותר המאפיינת אפילו צמחים. כך הוא משפיל את עבודת הבעל ומראה את אפסותה המוחלטת [מלבי"ם].