הביטוי וַיְהִי יָמִים רַבִּים מציין את חלוף הזמן, אך טומן בחובו גם רובד פסיכולוגי: בעתות של צרה, רעב ומצוקה, גם פרק זמן קצר יחסית מורגש לאדם כימים רבים וארוכים [צאינה וראינה]. הפרשנים מסכימים כי הציון בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית מתייחס לשנה השלישית מאז החלה עצירת הגשמים. הסיבה לכך שהבצורת נמשכה בדיוק שלוש שנים, היא כדי לרמוז לשלושת בתי המלוכה החוטאים שהיו בישראל עד לאותה עת, בית ירבעם, בית בעשא ובית עמרי, כאשר כל שנת בצורת הגיעה כעונש כנגד שושלת אחת [אברבנאל].
ההחלטה האלוהית לסיים את הבצורת ולהכריז וְאֶתְּנָה מָטָר נובעת ממספר סיבות מרכזיות. גישה אחת תולה זאת בתשובת העם: הרעב הכבד והייסורים הובילו רבים מישראל לחזור בתשובה ולהיטיב את דרכיהם, בנוסף לשבעת אלפים איש שמעולם לא כרעו לבעל [רד"ק, צאינה וראינה]. גישה שניה מתמקדת במידת הרחמים האלוהית אל מול קנאותו של הנביא: ה' ראה שאליהו מקנאתו אינו מתכוון לבקש רחמים על הארץ, והחליט שאין זה ראוי להחריב את העולם בגלל החוטאים. מכיוון שאליהו לא התעורר לבקש על כך בעצמו, ה' נאלץ ליזום את המהלך ולהעיר אותו לכך [אלשיך, אברבנאל]. מנגד, יש המקשרים זאת באופן ישיר לאירוע הקודם של החייאת בן האלמנה. כדי להוריד שפע של חיים ולהחיות את הילד, אליהו היה מוכרח לשנות את דרכו, לפתוח את מקורות השפע שחסם, ובכך נפתחו ממילא גם מקורות הגשם שמביאים חיים לעולם [מלבי"ם].
ה' מצווה על הנביא: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב, כלומר, צא ופגוש את המלך [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים שהצורך במפגש החזיתי הזה נועד לשמור על כבודו של אליהו ולקיים את שבועתו. מכיוון שאליהו נשבע בעבר שהגשם ירד רק על פי דברו, ה' מסבב את פני הדברים כך שאליהו יתייצב לפני אחאב, המלך ייאלץ לבקש ממנו את הגשם, והמטר ירד רק לאחר תפילתו והכרזתו של הנביא. כך יראה המלך שגזירתו המקורית של אליהו אכן התקיימה במלואה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך, חומת אנך, אברבנאל]. בנוסף, הורדת הגשם דורשת כעת השגחה פרטית המותנית בעקירת העבודה הזרה, ולכן אליהו נשלח אל אחאב כדי להוביל מהלך שישיב את ישראל לאמונה בה' [מלבי"ם].