לאחר כישלונם המוחלט של נביאי הבעל, אליהו תופס את ההנהגה ומוביל את העם לרגע של הכרעה. לפנינו פעולה כפולה של קירוב פיזי ולבבי, ושל בנייה מחדש המשלבת תיקון חומרי ורוחני גם יחד.
קריאתו של אליהו גְּשׁוּ אֵלַי מוסברת בשני רבדים. במישור המעשי, אליהו מבקש מהעם להתקרב אליו כדי שיוכלו לראות מקרוב את כל מעשיו, וכך להוכיח שאין כאן כל רמאות או תחבולה נסתרת להדלקת האש [מצודת דוד, אברבנאל]. במישור הרוחני, זוהי קריאה לאחדות ולהסרת ספקות. אליהו מבקש מהעם לחדול מן הפסיחה על שתי הסעיפים, להתאחד סביב האמונה בה', ולגשת אליו בלב שלם וללא פקפוק [אלשיך, חומת אנך].
פעולת התיקון מתוארת במילה וַיְרַפֵּא. הפרשנים מסבירים כי השימוש במונח מתחום הרפואה מופיע כאן בהשאלה, ומשמעותו בנייה, שיקום ותיקון של בניין שבור ונותץ [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהותו של מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס, מציגים הפרשנים מספר כיוונים היסטוריות ומעשיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במזבח עתיק לה' שעמד בהר הכרמל מימי קדם, מתקופה שבה היה מותר להקריב בבמות פרטיות. מזבח זה נהרס ונותץ במרוצת השנים על ידי מלכי ישראל ועובדי הבעל. על פי מסורת מדרשית שמביאים רבים מהמפרשים, מזבח זה נבנה במקור על ידי שאול המלך [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי לא מדובר במזבח עתיק, אלא במזבח שאליהו עצמו בנה בתחילת אותו היום, ונביאי הבעל הרסו ורמסו אותו מתוך ביזוי בזמן שקפצו עליו בהשתוללותם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש הפיזי, מעניקים הפרשנים רובד סמלי ועמוק למושג ריפוי המזבח. המזבח היה הרוס ונשכח מליבם ומפיהם של עשרת השבטים, והריפוי האמיתי התבטא בכך שאליהו החזיר את העם בתשובה והשיב את שם ה' לתודעתם [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. יש המוסיפים כי האדם עצמו משול למזבח, כאשר גופו הוא המזבח ונפשו היא הקרבן המוגש לה' דרך הרהורי תשובה. החטא והעבודה הזרה הורסים את המזבח האישי הזה, והתשובה שאליהו עורר בעם היא שריפאה אותו [אלשיך]. יתרה מכך, האחדות והשלום שנוצרו בעם בעקבות התקרבותם לאליהו, הם אלו שתיקנו וריפאו את השראת השכינה שנסתלקה מהם [חומת אנך].