המעמד הדרמטי על הר הכרמל מגיע לשיאו כאשר נביאי הבעל פותחים בטקס שלהם. המילים משרטטות את מאמציהם הפיזיים והנפשיים להפיק תגובה מאלוהיהם, מאמצים שהולכים ונעשים נואשים ככל שנוקפות השעות, ונתקלים בשתיקה מוחלטת.
תחילה הכתוב מציין שהם לקחו את הפר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם. הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת נתינה זו: על דרך הפשט, אליהו הוא ש"נתן" להם את הפר בכך שהעניק להם את זכות הבחירה לקחת את הפר המובחר והטוב מבין השניים [מלבי"ם, רד"ק], או שהמלך אחאב הוא שסיפק להם את הבהמה [רד"ק]. אולם, הגישה המדרשית מציגה תמונה פלאית, לפיה שני הפרים היו תאומים, והפר שעלה בגורל הבעל סירב לזוז ממקומו ואף ברח והסתתר תחת כנפי בגדו של אליהו. הבהמה סירבה להישחט לעבודה זרה, עד שאליהו פייס אותה והסביר לה שכשם ששם ה' יתקדש על ידי הפר שלו, כך הוא יתקדש גם דרכה במפלת האלילים. רק אז הסכים הפר ללכת, ולכן נאמר שאליהו ממש נאלץ "לתת" ולמסור אותו פיזית לידיהם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אלשיך].
נביאי הבעל זועקים מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצׇּהֳרַיִם. בחירת התזמון אינה מקרית, שכן הבעל ייצג את עבודת השמש. הם קראו אליו בשעות שבהן כוחה של השמש הולך ומתגבר עד לשיא עוצמתה וחֻמָּהּ בשעת הצהריים [מלבי"ם, אברבנאל]. קריאתם הַבַּעַל עֲנֵנוּ מעידה על ייאושם; בשלב זה הם כבר ויתרו על התקווה שתרד אש מן השמים, והסתפקו בבקשה לכל מענה או סימן שהוא, רק כדי שלא יובסו במבחן הפומבי [אלשיך].
אך התוצאה היא וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, כלומר לא ירדה אש ולא נשמע קול נבואה [מלבי"ם]. ה' השתיק את העולם כולו באותם רגעים ומנע אפילו הדהוד טבעי של בת קול, כדי שלא יהיה להם כל פתחון פה לטעון שהבעל לחש או ענה להם [אלשיך].
מתוך תסכולם הם עוברים לפעולה פיזית ומתחילים לרקוד: וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. משמעות המילה וַיְפַסְּחוּ היא דילוג, פסיעה וקפיצה [רש"י, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בריקוד פולחני סוער. הם השתגעו, התרוצצו הלוך ושוב, עשו עצמם ככואבים וצולעים, ואולי אף ניסו לייצר חום גופני מתוך התנועה העזה, כפי שהיה מקובל בטקסי עבודת אלילים [רש"י, רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
המילה עָשָׂה מופיעה בלשון יחיד, והדבר מעורר מחלוקת. יש המבארים כי הכוונה למזבח שעשה המלך אחאב [מצודת דוד, רלב"ג], או שזוהי לשון יחיד המייצגת רבים, כלומר המזבח שעשו ישראל [רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מציעים הסברים חלופיים ונועזים למילים אלו. יש הטוענים כי מרוב ייאוש, נביאי הבעל החלו "לפסוח" ולהסס, מתוך חרטה ורצון לבטל את המבחן, תוך שהם מאשימים את אליהו שהוא זה ש"עשה" להם את כל הצרה הזו [אלשיך]. פירוש אחר וייחודי גורס כי נביאי הבעל ראו שאינם נענים, וחשבו שהמזבח שאליהו בנה בסמוך פוגע בכוחם, ולכן הם קפצו דווקא על מזבח ה' שאליהו עָשָׂה במטרה להרוס ולבטל אותו [מלבי"ם].