ברגע השיא של המעמד בהר הכרמל, מתרחש נס גלוי שנועד להוכיח מעל לכל ספק את שליטתו המוחלטת של ה' בבריאה. אש פלאית יורדת מן השמים, שוברת את חוקי הטבע המוכרים, ומגלה את הנוכחות האלוהית בעולם החומרי. אש זו אינה סתם תופעת טבע, אלא ביטוי של כבוד ה', וכאשר היא נגלית, שורה השכינה במקום [אברבנאל].
ירידת האש התרחשה בסדר מכוון ומדויק, ולא כאש רגילה הנאחזת תחילה בחומר הבעירה. האש בחרה לכלות קודם כל אֶת־הָעֹלָה, שהיא העיקר והסיבה המרכזית לירידתה. רק לאחר מכן היא שרפה וְאֶת־הָעֵצִים, שנועדו רק להכשיר את הקרבן, ולבסוף כילתה גם את האבנים והעפר [מלבי"ם, אלשיך].
הפלא הגדול ביותר במעמד זה היה התמודדות האש עם המים. הפסוק מתאר כי האש לִחֵכָה את המים. משמעות המילה היא פעולת לקיקה, כאילו האש בלעה את המים בלשונה [מצודת ציון], וייבשה אותם לחלוטין עד שלא נותרה בתעלה אפילו טיפת לחות אחת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לשריפת המים באש הייתה משמעות אמונית עמוקה שנועדה לעקור את תפיסת עבודת האלילים. באותה תקופה רווחה האמונה בשתי רשויות נפרדות, מתוך מחשבה שישנו כוח אחד שאחראי על הטוב וכוח אחר שאחראי על הרע. ברגע שהעם ראה כיצד האש, שבטבעה אמורה להכבות ממים, גוברת עליהם ומייבשת אותם, הם הבינו ששני הפכים יכולים לפעול תחת מקור אחד. נס זה הוכיח כי אין שתי רשויות, אלא אל אחד ששולט בכל הכוחות המנוגדים בטבע, והוא המאחד את מידת הרחמים ומידת הדין [אדרת אליהו]. ההכרה בכך שהאש ירדה מהשמים ופעלה את פעולתה בארץ, גרמה לעם להתבייש בחטאיהם, ליפול על פניהם מתוך יראה, ולהכיר בשלטונו המוחלט של ה' בעליונים ובתחתונים [אלשיך, אברבנאל].