שעות היום חולפות, והשמש מתחילה לנטות מערבה. ייאושם של נביאי הבעל מגיע לשיאו, והם מעצימים את מאמציהם להביא לירידת אש מן השמיים, אך זעקותיהם נתקלות בדממה מוחלטת הממחישה את ריקנות עבודתם.
המילה וַיִּתְנַבְּאוּ מתארת את התנהגותם בשלב זה. הפרשנים מסכימים כי הם עשו עצמם כמתנבאים, כאשר התנהגות זו כללה דיבורים של שטות ושיגעון כפי שהיה נהוג בפולחן הבעל [רש"י, רד"ק], או לחלופין, דיבורים רכים ותחנונים אל אלוהיהם [אברבנאל]. באשר לתוכן הדברים שאמרו, יש המפרשים כי הם הבטיחו בנבואתם שהאש עתידה לרדת [מצודת דוד], או שטענו כי יש להמתין עוד עד לשעת המנחה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי כאשר ראו שהצהריים עברו ומשאלתם לא מתגשמת, החלו לבדות נבואות שקר כדי לתרץ מדוע הבעל אינו שועה למנחתם, וטענו שהוא כועס על עובדיו [מלבי"ם].
הם המשיכו במעשיהם עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה, כלומר עד לזמן הקרבת קורבן תמיד של בין הערבים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], שאז חדלו משום שהתעייפו ונלאו [מצודת דוד].
הפסוק נחתם בתיאור המשולש וְאֵין־קוֹל וְאֵין־עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. לא נשמע שום קול מאת הבעל, לא ניתנה תשובה אילמת לבקשתם, ולא היה כל אות לכך שיש מי שמאזין להם [רלב"ג]. המילה קָשֶׁב משמעותה האזנה ותשומת לב [מצודת ציון, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהיעדר הקול והמענה נובע בפשטות מכך שאין שום ישות אלוהית שמקשיבה להם [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, גישה שונה מפרשת את המילים וְאֵין קָשֶׁב כמתייחסות לעם ישראל, אשר בשלב זה כבר חדל להקשיב ולתת תשומת לב לנבואות הכזב של נביאי הבעל [מלבי"ם].