קרה לכם פעם שצעקתם אל מישהו מכל הלב, אבל גיליתם שאתם מדברים אל אוויר ריק? זה בדיוק המצב של נביאי הבעל. השעות עוברות, השמש כבר מתחילה לרדת, והם ממש מיואשים. הם מנסים בכל הכוח להוריד אש מהשמיים, והכתוב אומר עליהם וַיִּתְנַבְּאוּ. הכוונה היא שהם עשו את עצמם כמו נביאים והתחילו לצעוק דברי שטות ושיגעון, כפי שהיו רגילים לעשות בעבודה הזרה שלהם.
הם המשיכו להשתולל ולצעוק עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה, כלומר עד שעת אחר הצהריים שבה רגילים להקריב את קורבן התמיד. בשלב הזה הם כבר התעייפו מאוד ונאלצו להפסיק. ומה קרה בסוף כל המאמץ הזה? התוצאה הייתה וְאֵין־קוֹל וְאֵין־עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. הייתה דממה מוחלטת. המילה קָשֶׁב פירושה תשומת לב והאזנה. לא נשמע שום קול, לא הייתה שום תשובה, ואף אחד לא הקשיב להם, מהסיבה הפשוטה ביותר: אין באמת מי שיקשיב להם, כי הבעל הוא רק אליל שקרי ואין לו שום כוח.