רשימת שרי הניצבים של שלמה המלך, אשר הופקדו על כלכלת הממלכה, נחתמת בתיאור המחוז האחרון ובאזכורו של שר נוסף בעל תפקיד ייחודי. השר גבר בן אורי הופקד בארץ גלעד, כלומר ביתר חלקי הגלעד שלא נמסרו לשרים אחרים, אזור שהיה מורכב היסטורית ממחצית שהשתייכה לסיחון וממחצית שהשתייכה לעוג [מצודת דוד].
בסוף הפסוק מופיע צירוף המילים ונציב אחד אשר בארץ, המעורר דיון נרחב בקרב המפרשים לגבי זהותו ותפקידו של שר זה, שלא נזכר בשמו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מסורת חז"ל, מציעה שתי אפשרויות עיקריות. האפשרות הראשונה היא שזהו שר בכיר ומפקח עליון, הממונה על כל שנים עשר הניצבים האחרים כדי לוודא שכל אחד מהם מעביר את הכספים והמזון כנדרש. לפי גישה זו, מדובר בעזריהו בן נתן, שהוזכר בתחילת הפרק כמי שמופקד על הניצבים [מצודת דוד]. האפשרות השנייה היא שמדובר בשר מיוחד שהופקד לדאוג לכלכלת המלך בחודש השלושה עשר, כלומר בחודש העיבור [רש"י, רד"ק, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. יש המעירים כי אם תפקידו היה לספק מזון רק בחודש העיבור, הרי שחלקו בארץ היה צריך להיות מותאם בגודלו כדי להספיק לכלכלת חודש שלם אחת לכמה שנים [רלב"ג].
לעומת זאת, קיימת גישה כלכלית וחברתית שונה לחלוטין לפירוש תפקידו של אותו נציב. בעוד ששנים עשר הניצבים דאגו לייבא מזון ממחוזותיהם ישירות אל ארמון המלך כדי לא לדלדל את משאבי העיר שבה ישב שלמה, התעורר צורך לדאוג גם להמוני העוברים והשבים שבאו אל המלך ולא סעדו על שולחנו. לכן, הנציב האחד לא היה פקיד מלכותי לאיסוף מסים עבור הארמון, אלא מפקח שווקים מקומי מטעם אנשי העיר. תפקידו היה להעריך את התבואה המקומית, לאלץ את התושבים למכור את עודפיהם בשוק, ולקבוע מחירים הוגנים עבור המבקרים הרבים. משום שהיה זה מינוי עירוני מתחלף שנועד לשרת את הציבור ולא תפקיד מלכותי קבוע, שמו של נציב זה לא הוזכר בפסוק [אברבנאל].