ניהול ממלכתו העצומה של שלמה דרש היערכות ארגונית וכלכלית חסרת תקדים. כדי להחזיק את חצר המלוכה רחבת הידיים, הוקם מנגנון מנהלי מדויק שנועד להבטיח אספקה שוטפת לאורך כל חודשי השנה.
הכתוב מציין כי לשלמה היו נִצָּבִים, כלומר פקידים ממונים ששימשו כמושלי מחוזות [ביאור שטיינזלץ]. תפקידם היה לדאוג לאספקה, כפי שמשתמע מהמילה וְכִלְכְּלוּ, שמשמעותה סיפוק כל צורכי ההוצאה, החל מסעודות המלך ועד למזון עבור סוסי הצבא [רש"י, מצודת ציון]. אגב כך, המילה אחד בסוף הפסוק נקראת במסורת הקריאה בתוספת ה"א הידיעה – הָאֶחָד [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמנגנון זה פעל כמערכת גביית מסים. כל נציב היה אחראי על מחוז מסוים, וממנו גבה מסים מהתושבים כדי לפרנס את בית המלך במשך חודש אחד קבוע בשנה [מצודת דוד, רלב"ג].
חלוקת שנים עשר המחוזות לא חפפה את גבולותיהם המסורתיים של שנים עשר השבטים. החלוקה החדשה התבססה על איכות הקרקע וטיב הנחלות, במטרה ליצור אזורים שווים ביכולתם הכלכלית לשאת בנטל [רד"ק, אברבנאל]. ייתכן שחלוקה מנהלית זו נועדה לרופף במכוון את הנאמנות השבטית הישנה לטובת שלטון מרכזי, צעד שעל אף תחכומו טמן בחובו זרעים של כישלון ופילוג עתידי בממלכה [ביאור שטיינזלץ, מדוד ועד לחורבן].
מנגד, מוצגת גישה כלכלית שונה לחלוטין השוללת את התפיסה שמדובר במס שהוטל על האזרחים. לפי גישה זו, חצר המלוכה של שלמה הייתה עצומה, משכה אליה מבקרים מכל העולם וכללה פרשים וסוסים רבים. אילו בית המלך היה קונה את מזונו בשווקים המקומיים, הדבר היה מוביל למחסור חמור וליוקר השער. כדי למנוע זאת, הנציבים השתמשו בכספו של המלך כדי לקנות תבואה בכמות גדולה ובזול בעונת הקציר. כל נציב אגר את המזון במחוזו, ובחודש שעליו היה מופקד, העביר את האספקה אל המקום שבו שהה המלך באותה עת. כך הובטח שחצר המלוכה תשבע מבלי לייקר את מזונו של האזרח הפשוט [אברבנאל].