התבססות של שלטון חדש מלווה לא פעם בחוסר יציבות פוליטית ופילוג, אך מעבר ההנהגה לשלמה מסמן רגע ייחודי של אחדות לאומית מוחלטת והסכמה גורפת. הכתוב מדגיש שוב את עובדת מלוכתו, אף שישיבתו על כסא דוד כבר הוזכרה קודם לכן, כדי להצביע על השלב הסופי והשלם בביסוס שלטונו [אברבנאל, מלבי"ם].
שלטונו של שלמה נשען על שלושה אדנים שונים שהתחברו יחד: תחילה, רצון אביו דוד שהמליכו בחייו; לאחר מכן, סילוק האיומים הפוליטיים מבית; ולבסוף, התגלות חכמתו האלוהית לעיני העם [אברבנאל, מלבי"ם].
הביטוי מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל קשור באופן ישיר לגורם השלישי. ברגע שהעם חזה בחכמה העמוקה שהעניק לו ה', ובפרט ביכולתו לעשות משפט צדק, התקבלה סמכותו באופן מוחלט וטבעי [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. התואר הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בא להדגיש כי המלוכה אכן הייתה ראויה ונאה לו מצד עצמו בזכות חכמתו יוצאת הדופן [חומת אנך], חכמה שהעניקה לו שליטה רחבה שהקיפה את העולם כולו [צאינה וראינה].
הסכמה רחבה זו עומדת בניגוד מוחלט למלכים שקדמו לו. בעוד ששאול ספג זלזול בתחילת דרכו מצד גורמים שונים, ודוד מלך בשבע השנים הראשונות על שבט יהודה בלבד, סמכותו של שלמה הייתה שלמה מהרגע הראשון. עם ירושת הכס, הוא הפך מיד למנהיגו הבלתי מעורער של העם כולו [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי מלוכה רחבה זו לא הושגה בכפייה, אלא התאפיינה בחיבה עמוקה; העם כולו קיבל את הנהגתו באהבה ובשמחה, ללא שמץ של מרד, פקפוק או התנגדות, אפילו לא בלבם.