אכיש מלך גת מורה לדוד ולאנשיו לעזוב את מחנה הפלשתים ולשוב על עקבותיהם, בעקבות דרישתם התקיפה של סרני הפלשתים. ההוראה מנוסחת בדחיפות ובקפידה, מתוך ניסיון לאזן בין החשדנות של שרי הצבא לבין השמירה על כבודו וביטחונו של דוד.
הציווי מופנה לדוד ולעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, כינוי המכוון לאנשי דוד שהיו בעבר משרתיו של שאול המלך. הפרשנים מסכימים כי סרני הפלשתים חשדו באנשים אלו באותה מידה שבה חשדו בדוד, שכן גם הם מרדו בשאול והבאישו את ריחם בעיניו, ולכן נדרשו כולם לעזוב יחד [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
אכיש מדגיש את הצורך לצאת מוקדם, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, ממספר סיבות. ראשית, על דוד להזדרז ולבצע את ההוראה ללא ויכוח, שכן כל סרבנות או ניסיון הפצרה מצדו יגרמו לסרנים להאמין שצדקו בחשדותיהם, וכי דוד אכן הגיע כדי להילחם לטובת שאול [חומת אנך]. שנית, סילוק קבוצה שלמה של לוחמים מן המחנה כרוך בחרפה, ולכן עליהם לצאת בשעת בוקר מוקדמת, בטרם יכירו האנשים זה את זה [מלבי"ם]. בנוסף, היציאה המוקדמת נועדה להבטיח שלא יסתכנו מפגיעתם של אנשי המלחמה הפלשתים [רלב"ג].
למרות הדחיפות, היציאה אינה יכולה להתרחש מיד בלילה, אלא יש להמתין [ביאור שטיינזלץ]. בפסוק קיימת אבחנה מדויקת בשלבי העזיבה: וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ. ההשכמה והיציאה עצמה מן המחנה צריכות להיעשות מוקדם מאוד כדי למנוע מבוכה וסכנה, אך ההליכה בפועל בדרכים תתרחש רק לאחר מכן [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְאוֹר לָכֶם משמעותן פשוטה, וכאשר יאיר להם היום ויהיה בוקר, אז יוכלו ללכת לדרכם בבטחה.