סיומה של התקרית מביא עמו הקלה משמעותית עבור דוד, שניצל מהשתתפות בקרב נגד עמו. למרות הגינונים שהפגין כלפי אכיש, דוד לא באמת רצה להשתתף במלחמה והוא שב לביתו בלב שמח. ייתכן שמעמדו אצל אכיש הוא שחייב אותו להצטרף למסע הצבאי מלכתחילה, ואולי אף שקל לפעול כפי שחשדו בו שרי הפלשתים ולתקוף אותם מבפנים במהלך הקרב, בהתאם להתפתחויות בשטח. מכל מקום, דרישת הפלשתים לשלחו חזרה חילצה אותו ממצב מביך ומורכב [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מציין כי וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו כדי לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כלומר בחזרה לעיר צקלג [ביאור שטיינזלץ]. נכונותו של דוד להשכים קום ולחזור התאפשרה רק לאחר שאכיש כלל במפורש גם את אנשיו בהוראת החזרה. קודם לכן, כאשר נאמר רק לדוד לשוב, הוא סירב להתפייס, אך משצורפו אנשיו להוראה, הוא התרצה והסכים לעזוב מיד [אברבנאל].
בתוך כך ובמקביל לעזיבת דוד, וּפְלִשְׁתִּים עָלוּ יִזְרְעֶאל, כלומר המשיכו בתנועתם צפונה אל המקום שבו עתיד היה להיערך הקרב [ביאור שטיינזלץ].