דוד משיב לדרישתו של אכיש מלך גת לעזוב את שדה הקרב, ומציג כלפיו מצג של נאמנות עמוקה ופגועה, שאינה דורשת ממנו התחייבות מעשית [ביאור שטיינזלץ]. בדבריו, דוד דורש לדעת מדוע הוא נחשד כמי שאינו ראוי להשתתף במערכה. הוא שואל כִּי מֶה עשיתי, כלומר מדוע עליי לשוב והאם עשיתי דבר רע [מצודת דוד], וּמַה מָּצָאתָ, איזה פגם התגלה בי [ביאור שטיינזלץ].
מאחורי שאלת התם של דוד מסתתרת תחבולה מורכבת. דוד הבין כי סרני הפלשתים חושדים בו ואינם רוצים שישתתף במלחמה כלל, ובלבו פנימה שמח על כך שלא יאלץ להילחם באחיו. עם זאת, הוא רצה להבטיח שגם אנשיו ישוחררו מהקרב. לכן הוא טוען בערמה: גם אם הסרנים מתנגדים לכך שאשמש כשומר ראשו של המלך, כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי - מדוע שלא אצא למלחמה כאחד העם יחד עם אנשיי, אלא אם כן קיים נגדי חשד אישי [מלבי"ם].
גישה משלימה להבנת טענתו של דוד מתמקדת בכך שהוא הופרד מאנשיו. סרני הפלשתים חששו אך ורק מפני דוד, שמא יבגוד בהם בקרב כדי לרצות את אדוניו שאול, וכן בשל המוניטין הצבאי האדיר שלו שניגף ברבבותיו, אך הם לא חששו מאנשיו. לכן אכיש הורה תחילה רק לדוד לשוב לאחור. על כך מתרעם דוד וטוען: אם החשד נובע מעצם היותנו עברים, הרי שזהו ספק הכולל את כל המחנה ועלינו לשוב יחד, אך מכיוון שאתה מגרש רק אותי, משתמע שמצאת בי פשע אישי וחריג [אברבנאל].