לאחר מסע צבאי ממושך, שבים דוד ואנשיו אל עירם ומוצאים אותה חרבה ומרוקנת מיושביה, בעקבות מסע נקמה של האויב. חזרתם מתרחשת בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, פרק הזמן שחלף מאז שעזבו את צקלג וצעדו עם אכיש מלך גת למלחמה ביזרעאל, ועד ששבו חזרה אל עירם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
בזמן היעדרותם, כאשר בעיר נותרו רק נשים וילדים [ביאור שטיינזלץ], העמלקים פָֽשְׁט֗וּ – כלומר, התפזרו במטרה לשלול שלל [מצודת ציון]. פשיטתם כוונה אֶל־נֶ֙גֶב֙, מונח שמשמעותו לאזור הדרום [רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בשם כולל לאזורים שונים, ובהם נגב כלב ונגב הכרתי [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. יש מי שמוסיף כי הכתוב בחר להדגיש את הפגיעה באזורים הישראליים, שכן פגיעה זו היא שעוררה את דוד לרדוף אחרי הפושטים [אברבנאל]. מנגד, קיימת דעה המעלה אפשרות ש"נגב" אינו תיאור כיוון כללי, אלא שמה של עיר ספציפית [רד"ק].
עולה השאלה כיצד ידעו העמלקים להגיע דווקא לצקלג, שהרי דוד הקפיד שלא להשאיר ניצולים מפשיטותיו כדי לשמור על סודיות. מתברר כי העמלקים חקרו את השכנים עד שגילו כי משם יוצאים הכוחות שתוקפים אותם. למרות שדוד הרג רבים מהם, נשמרה לדוד ולאנשיו השגחה מיוחדת מאת ה', ולכן העמלקים לא נקמו בהריגת תושבי העיר אלא רק לקחו אותם בשבי [רד"ק].
משום כך, כאשר הכתוב מתאר כי העמלקים וַיַּכּוּ֙ אֶת־צִ֣קְלַ֔ג, אין הכוונה להריגת התושבים. זהו שימוש מורחב בשפה שנועד לתאר את כיבוש העיר, הריסת המבנים והחרבתה [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד]. את צקלג עצמה הם החליטו לשרוף באש מתוך מניע ברור של נקמה והרתעה: מכיוון שדוד השתמש בעיר כבסיס צבאי להשמדת ארץ עמלק, הם שרפו אותה כליל כדי למנוע ממנו את האפשרות לשוב ולהתיישב בה בעתיד [אברבנאל, מלבי"ם].