בתגובה לדרישתם הקולנית והאנוכית של הלוחמים לנכס לעצמם את כל השלל, דוד משיב בלשון רכה, בענווה ובחכמה. הוא פונה אליהם כאל אחים, ומעביר את מוקד הדיון מרווח אישי אל ההכרה בהשגחה העליונה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הלוחמים טענו לבעלות על השלל מתוך תפיסה שהם אלו שהצילו את הרכוש בכוחם הפיזי, וכי הבעלים המקוריים כבר התייאשו ממנו ולכן איבדו את זכותם. דוד מסכים באופן עקרוני כי לו הייתה זו הצלה טבעית התלויה בכוח הזרוע, טענתם הייתה מוצדקת. אולם, הוא מבהיר כי המציאות הייתה הפוכה לחלוטין [אלשיך, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי דוד שולל את התפיסה של כוח אנושי ומציג שלוש הוכחות מתוך המאורעות לכך שהניצחון היה נס גלוי והשגחה מאת ה':
ראשית, אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ – השלל והקניין אינם פרי עמלם, אלא מתנה שהוענקה להם מאת ה', ולכן אינם שייכים להם בלעדית [מצודת דוד, אלשיך].
שנית, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ – ה' הגן עליהם במהלך הלחימה באופן על-טבעי. הראיה לכך היא שאף חייל לא נהרג או נעדר, מצב העומד בניגוד מוחלט לטבען של מלחמות [מצודת דוד, אלשיך].
שלישית, וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ – ה' הוא שמסר צבא אויב עצום, שבטח ברוב כוחו, לידיהם של ארבע מאות לוחמים בלבד [אלשיך, מלבי"ם].
מתוך הבנה זו, נגזרת המסקנה לגבי חלוקת השלל: מאחר שהכול נעשה מאת ה', הרי שכולם שווים כעם ה' וראויים לחלקם [מצודת דוד]. יתרה מכך, המלבי"ם מוסיף נקודת מבט ייחודית, לפיה אם הניצחון הושג בזכות האמונה וההשגחה ולא בזכות הלחימה הפיזית, הרי שזכותם של אלו שנשארו לשמור על הכלים גדולה לא פחות. עצם ישיבתם מאחור, מתוך ביטחון שלם שה' יושיע ויציל את רכושם גם מבלי שירדפו בעצמם אחר האויב, מעידה על עוצמת אמונתם וזכותם.