עם שובו של דוד אל העיר צקלג, אותה ככל הנראה בנה מחדש, נותר בידו שלל רב. שפע זה נבע מכך שהעמלקים ערכו מסעות שוד וביזה נרחבים בכל אזור הדרום, כך שהרכוש חרג הרבה מעבר למה שחלקו אנשי הצבא ביניהם [ביאור שטיינזלץ]. מתוך שלל זה, מחליט דוד לשלוח מנחה לזקני יהודה ולכל מי שנמנה על אוהביו. המילה לְרֵעֵהוּ מופיעה אמנם בלשון יחיד, אך הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא לשון רבים, כלומר לכל אחד ואחד מרעיו ואוהביו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].
לשליחת השלל היו כמה מטרות. מאחר שהעמלקים בזזו את אזורי יהודה, מטרתו הראשונה של דוד הייתה להשיב את הגזלה לבעליה המקוריים [מלבי"ם]. עם זאת, מעבר להשבת הרכוש, הפצת השלל בין אוהביו במקומות השונים נועדה לפרסם את חסדי ה׳ ואת הנס הגדול שנעשה לו, וכן להפגין את נדיבות לבו [מלבי"ם, אברבנאל].
דוד מכנה את המשלוח בְּרָכָה, מונח שמשמעותו מתנה ומנחה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא מדגיש באוזניהם כי זוהי מתנה מתוך שלל אויבי ה׳, ובכך מעביר שני מסרים חשובים למקבלי המנחה. ראשית, הוא מבהיר כי מבחינה משפטית, הבעלים המקוריים כבר התייאשו מרכושם שנגזל, ולכן השלל שייך כעת לדוד כדין. משום כך, הוא אינו מחזיר להם את הרכוש מחוסר ברירה, אלא מעניק להם אותו כמתנה נדיבה משלו. שנית, דוד מבקש להסיר מלבם כל חשש שמא דבקה קללה בשלל זה. הוא מרגיע אותם ומסביר כי מכיוון שמדובר ברכוש שנלקח מאויבי ה׳, הרי שהנהנה ממנו לא ייפגע מצעקת הנגזלים, אלא אדרבה, יזכה לברכה מן השמים [אברבנאל].