הכרעתו של דוד המלך לאחר הניצחון על העמלקים אינה רק תקנה צבאית טכנית, אלא הצהרה עמוקה על טבעה של מלחמה, על השגחה אלוהית ועל שותפות. דוד קובע חלוקה שוויונית לחלוטין של שלל המלחמה בין הלוחמים בחזית לבין אלו שנשארו מאחור כדי לעסוק בשמירה על הציוד והמעברים [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הכתוב מציין שדוד קבע זאת לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט. יש הסבורים כי מדובר בכפל לשון שנועד להדגיש שמדובר בדבר קבוע ובמנהג מושרש [מצודת ציון]. לעומת זאת, יש המציעים הבחנה מהותית בין המושגים. חוק מייצג גזרה שאין בה היגיון שכלי, בעוד משפט הוא כלל הגיוני. במבט ראשון, חלוקת שלל שווה למי שלא סיכן את חייו נראית כחוק חסר היגיון. אולם, דוד יצק לתוכו היגיון עמוק והפך אותו למשפט. ההיגיון הוא שהניצחון במלחמה אינו נובע מכוחם הפיזי של הלוחמים, אלא מהשגחת ה' שלוחם עבורם. משום כך, אין הבדל אמיתי בין הלוחם בחזית לבין מי שיושב על הכלים ומתפלל, ושניהם זכאים לחלק שווה [מלבי"ם].
הפרשנים מתעכבים על בחירת המילים מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה. מדוע הכתוב אינו משתמש במילה השגורה והלאה? התשובה טמונה בכך שהמילה ומעלה מחברת את התקנה החדשה אל הזמן הקדום. למעשה, דוד לא המציא את ההלכה הזו, אלא שאב אותה מאברהם אבינו. כאשר אברהם יצא להילחם בארבעת המלכים, בעלי בריתו ענר, אשכול וממרא לא יצאו לחזית אלא נשארו לשמור על המאהל. למרות זאת, אברהם התעקש שהם יקבלו חלק שווה בשלל בדיוק כמו הנערים שלחמו בפועל [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל].
כאן עולה שאלה מתבקשת, מדוע דוד היה צריך ללמוד מאברהם או לחדש חוק, והרי התורה כבר ציוותה על חלוקת שלל במלחמת מדין בימי משה. התשובה היא שישנם הבדלים מהותיים בין המקרים. מלחמת מדין הייתה מלחמה לאומית שהציווי על חלוקת השלל בה היה הוראת שעה בלבד. בנוסף, החלוקה שם לא הייתה שוויונית כלל, אלא הלוחמים קיבלו חלק גדול פי כמה מזה של העורף שלא היה שותף כלל למאמץ המלחמתי. לעומת זאת, במקרה של דוד מדובר היה במסע חילוץ פרטי, שבו אלו שנשארו מאחור אכן סייעו באופן פעיל בשמירה, ולכן דוד קבע עבורם חלוקה שוויונית לחלוטין של אחד לאחד [אברבנאל].
תקנה זו נקבעה בישראל עַד הַיּוֹם הַזֶּה. משמעות הדבר היא שהחוק נותר בתוקף לדורות, עד לזמן שבו גלו ישראל מארצם ופסק מהם עיסוק המלחמה [מצודת דוד]. קביעת החוק לדורות נועדה גם לפרסם לנצח את הנס שעשה ה' לדוד ואת נדיבות לבו בחלוקת השלל [רלב"ג].