יצא לכם פעם להשתתף במשימה קבוצתית, שבה חלק מהילדים עשו את העבודה הקשה בחזית, וחלק נשארו מאחור כדי לשמור על הציוד? בטח שאלתם את עצמכם בסוף מי ראוי לקבל את הפרס. זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך אחרי שניצח במלחמה והציל את האנשים והרכוש. הוא קיבל החלטה מיוחדת במינה: לחלק את כל השלל שהם השיגו שווה בשווה. חצי ללוחמים שיצאו לקרב, וחצי לאלה שנשארו מאחור כדי לשמור על הכלים.
דוד קבע שההחלטה הזו תהפוך לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט. במבט ראשון, לחלק פרס שווה למי שלא סיכן את חייו נראה כמו חוק שאין בו היגיון. אבל דוד הכניס לתוך החוק הזה היגיון עמוק והפך אותו למשפט צודק. הוא הבין שהניצחון לא הגיע רק בזכות הכוח הפיזי של החיילים, אלא בזכות ההשגחה והעזרה של ה' שלחם עבורם. לכן, אין באמת הבדל בין מי שנלחם לבין מי ששמר על הציוד והתפלל, ושניהם צריכים לקבל חלק שווה.
הייתם מצפים שאחרי החלטה כזו יהיה כתוב שהיא תמשיך מהיום ההוא והלאה, נכון? אבל במקום זאת כתוב שהיא נקבעה מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה. המילה ומעלה מחברת אותנו דווקא אל העבר הרחוק. דוד בעצם לא המציא את הכלל הזה בעצמו, אלא למד אותו מאברהם אבינו. גם אברהם, כשיצא להילחם, דאג שחבריו שנשארו לשמור על המאהל יקבלו חלק שווה בשלל בדיוק כמו הלוחמים.
הכלל החשוב והשוויוני הזה נשאר בעם ישראל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כלומר למשך דורות רבים, עד שעם ישראל יצא לגלות. דוד רצה שהחוק הזה יישאר לתמיד, כדי שכולם יזכרו לנצח את הנס הגדול שעשה להם ה', וגם את הלב הרחב והנדיב שלו, שדאג לכל אחד ואחד מהאנשים.