במהלך המרדף המהיר של דוד ואנשיו אחר העמלקים, הכוח הצבאי מגיע לנקודת פיצול גיאוגרפית שבה חלק מהלוחמים נאלצים לעצור. הפסוק מציין את הגעתם אל נַחַל הַבְּשׂוֹר, שהוא בפשטות שמו של מקום, ומתאר כיצד חלק מהאנשים נותרו מאחור.
הפרשנים נדרשים לשאלת זהותם של וְהַנּוֹתָרִים אשר עָמָדוּ, כלומר עצרו במקומם, וזאת לאור העובדה שהפסוק העוקב מזכיר שוב מאתיים איש שעצרו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק שלפנינו נכתב בלשון קצרה, ומתייחס למעשה לאותם מאתיים איש מתוך שש המאות. לפי קו מחשבה זה, כל שש מאות הלוחמים הגיעו יחד אל הנחל, אך חלקם היו חלשים, עייפים מן הדרך או שהלכו במאסף, ולכן עצרו ולא חצו את המים. מודגש כי אנשים אלו לא נסוגו או חזרו לאחור אל בתיהם, אלא נשארו לעמוד על גדת הנחל כדי להמתין לחבריהם ולשמור על הכלים והציוד הכבד. פעולה זו אפשרה לארבע המאות הנותרים להמשיך במרדף כשהם קלים ומוכנים ללחימה. ייתכן אף שאנשים אלו חששו להתעמת עם גדוד האויב, וכאשר דוד הבחין באפיסת הכוחות שלהם, הוא זה שהושיב אותם שם במכוון כדי שישמשו כשומרי הציוד.
מנגד, גישה שונה מבקשת לפתור את הכפילות מול הפסוק הבא, וטוענת כי וְהַנּוֹתָרִים אינם המאתיים שעצרו בנחל, אלא קבוצה אחרת לחלוטין של אנשים שכלל לא יצאה למרדף אלא נשארה מאחור [אברבנאל, מלבי"ם]. לפי גישה זו, דוד לקח עמו למרדף רק את שש מאות לוחמיו, בעוד שאר האנשים נשארו לשמור על העיר צקלג. יש מי שמסביר שמדובר באנשים שלא היו כשירים למלחמה, כגון זקנים, חולים, נערים ומשרתים [אברבנאל]. אחרים מציעים כי מדובר בלוחמים נוספים משבטי מנשה ובנימין שהצטרפו לדוד לאחרונה, אך מכיוון שנשיהם וילדיהם לא היו בין השבויים, לא היה להם עניין אישי במרדף והם נותרו בעיר, בעוד שדוד ואנשיו הוותיקים יצאו להציל את משפחותיהם [מלבי"ם].