המתקפה של דוד על מחנה העמלקים שפשטו על צקלג מתוכננת בקפידה ומסתיימת בניצחון מוחץ. בזכות הצלחתו בקרב זה, דוד מצליח להשיב את כל השבויים והרכוש בשלמותם, שכן העמלקים לא הרגו איש במהלך פשיטתם אלא רק לקחו אותם בשבי [אברבנאל].
הפרשנים נחלקו בהבנת לוח הזמנים של המערכה, ובעיקר בפירוש המילה מֵהַנֶּשֶׁף. גישה אחת גורסת כי מדובר בשעות הבוקר המוקדמות, טרם עלות השחר. לפי קו מחשבה זה, דוד רדף אחר העמלקים לאורך הלילה כולו והכה בהם עם אור ראשון כשהם נטושים בשדה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. התזמון לא היה מקרי: דוד עמד מול המון רב עם קומץ לוחמים בלבד, ולכן המתין לשעות הדמדומים או הלילה כדי להסוות את מיעוט אנשיו ולזרוע חרדה ובלבול במחנה האויב, מה שאפשר לו להמשיך ולהכות בהם ברציפות עד הערב [מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה מֵהַנֶּשֶׁף כשעות הערב. לפי פירוש זה, המערכה החלה בערב ונמשכה יממה שלמה, עד שעות הערב של היום שלמחרת [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, רלב"ג].
המילה לְמָחֳרָתָם מתפרשת כפשוטה כיום שאחרי הפשיטה העמלקית ושריפת העיר צקלג [רלב"ג]. עם זאת, מספר מפרשים מציגים רובד סמלי ומדרשי, ולפיו העמלקים "למודים ללקות ביום מחר". הדבר מהדהד את מלחמת ישראל הראשונה בעמלק, שבה הכריז משה "מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה" [רש"י, רדק, אברבנאל].
בסיומו של הקרב, וְלֹא־נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ, כלומר אף לא אחד מאנשי הרגלים של האויב הצליח לברוח [מצודת דוד]. הניצולים היחידים היו קבוצה ממוקדת של אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ־נַעַר אֲשֶׁר־רָכְבוּ עַל־הַגְּמַלִּים. הישרדותם התאפשרה בזכות שילוב של שני יתרונות משמעותיים: הם היו צעירים בעלי כוח וקלי רגליים, והם רכבו על גמלים ששימשו אותם בנדודיהם ואפשרו מנוסה מהירה. לעומתם, זקנים שרכבו על גמלים או צעירים שניסו להימלט ברגל, לא שרדו את המתקפה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].