לאחר שלושה ימים ולילות של צום מוחלט ללא מזון או מים, הנער המצרי נמצא באפיסת כוחות קיצונית, ואנשי דוד מגישים לו מזון שנועד להחיותו באופן מיידי.
הם נותנים לו פֶלַח דְּבֵלָה, כלומר חתיכה שנחתכה מתוך גוש של תאנים שיובשו ונדחסו יחד עד שנעשו לגוף אחד [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, הוא מקבל וּשְׁנֵי צִמֻּקִים, שהם ענבים יבשים, אך הכוונה אינה לשני ענבים בודדים אלא לשני אשכולות או צבירים של צימוקים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הבחירה להאכיל אותו דווקא במאכלים מתוקים אלו נובעת ממצבו הפיזי; אדם שאחזו רעבון כבד וחולשה של "בולמוס", מאכילים אותו במיני מתיקה כדי להשיב את כוחותיו במהירות [מלבי"ם].
בעקבות האכילה נאמר וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו. ביטוי זה נכתב על דרך ההפלגה והגוזמה, שכן מרוב חולשת הרעב הממושך מצבו היה נראה כאילו רוחו עזבה אותו לחלוטין, והיא שבה אליו רק לאחר שהאכילו אותו [מצודת דוד].