שעתו הקשה של דוד מגיעה לשיא של משבר כפול. לא זו בלבד שהוא שרוי בצער אישי עמוק על חטיפת נשיו ומשפחתו, אלא שכעת הוא ניצב מול זעמם של אנשיו שלו, המפנים את כאבם כלפיו ומאיימים על חייו. זוהי הפעם הראשונה שאנשיו הקרובים מתמרמרים נגדו בצורה כה חריפה [ביאור שטיינזלץ].
המילה וַתֵּצֶר נגזרת מהשורש י.צ.ר, ומשמעותה צרה וצוקה, כאשר לשון הנקבה במילה מכוונת לרעה ולצרה עצמה שפקדה אותו [רד"ק]. דוד מצא את עצמו במצוקה גדולה משום שהעם רצה לְסָקְלוֹ, כלומר לרגום אותו באבנים [מצודת ציון]. הסיבה לזעם העם מתוארת במילים כִּי מָרָה נֶפֶשׁ, כאשר המילה מָרָה משמשת כאן כפועל בזמן עבר [רד"ק, מנחת שי]. כל אחד מהאנשים התאבל מרוֹת על אובדן משפחתו, כאשר המילה בָּנָו נכתבת אומנם בכתיב חסר אך נקראת ברבים כ"בניו" [מנחת שי].
הפרשנים מציעים מספר הסברים לסיבה שבגללה הפנו האנשים את זעמם דווקא כלפי דוד. גישה אחת מסבירה כי מתוך האבל והייאוש, אפילו ללא טענה מוגדרת או כוונת מרידה ממשית, הם פשוט שפכו את מרי גורלם על מי שעמד בראשם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מצביעים על האשמה צבאית ברורה: העם האשים את דוד בכך שהוביל אותם למסע המלחמה עם אכיש מלך גת, ובכך הותיר את העיר חסרת הגנה ואפשר לעמלקים לפשוט עליה באין מפריע [מצודת דוד, חומת אנך], או לכל הפחות זעמו על כך שלא השאיר כוח משמר בעורף [מלבי"ם].
למרות הבדידות והאיום הממשי על חייו, תגובתו של דוד מתוארת במילים וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹהָיו. דוד לא נשבר, אלא התעודד, שם את מבטחו בה' ונשען עליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא התאפק אל מול הרעה, שאב כוח מה' שמשח אותו למלך, ומיד פנה לפעולה מעשית של רדיפה אחר האויב [רד"ק, מלבי"ם]. רובד נוסף של התחזקות זו חושף כי דוד השכיל לראות את חסד ה' בתוך המשבר עצמו; הוא הבין שההשגחה העליונה היא שגרמה לסרני הפלשתים לדחות אותו ממסע המלחמה ולהחזירו לעירו. אילו היה ממשיך במלחמה, נשיו וילדי העם היו אובדים לבלי שוב. ההכרה הזו בחסד האלוהי ובמידת הרחמים היא שהעניקה לו את הכוח להתחזק ולפעול [חומת אנך].