מפגש האיחוד בין הלוחמים ששבו משדה הקרב לבין אלו שנותרו מאחור, חושף הן את האסטרטגיה הצבאית והן את אצילות נפשו של המנהיג. כאשר דוד מתקרב אֶל־מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים, הוא מגיע סמוך למקום מושבם [מצודת דוד], והם יוצאים ממחנם לקראתו.
הפרשנים נחלקים בהבנת הסיבה להישארותם של מאתיים האנשים מאחור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה פִּגְּרוּ משמעותה שנחלשו בדרך. בשל חולשתם, דוד ושאר הלוחמים הורו להם להישאר, כפי שנאמר וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר, כדי לשמור על הכלים והציוד הכבד. כך יכלו ארבע מאות הלוחמים להתקדם במהירות ובקלילות כדי להשיג את עמלק [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שונה לחלוטין מציגה הישארות זו כמהלך צבאי מתוכנן. לפי פירוש זה, האנשים לא נשארו בגלל חולשה או פחד, והמילה פִּגְּרוּ נגזרת מהמילה "פגר" (גוף), כלומר – הם התאחדו כגוף אחד כדי להתבצר ולשמור על העורף. הישארותם הייתה פקודה אסטרטגית של דוד, שהושיב אותם לשמור על מעבר הרים מסוכן ותלול בנחל, כדי למנוע ממארב אויב ללכוד את הלוחמים בדרכם חזרה [אברבנאל].
כאשר דוד מתקרב אליהם, הכתוב מציין וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת־הָעָם. אף שמשמעות המילה אֶת בהקשר זה היא פשוט "אל" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], טמון בה רמז לקרבה ולחיבה. דוד ניגש אליהם באהבה גלויה, כדי להראות שאין בלבו כל תרעומת או כעס על כך שלא השתתפו בלחימה [מלבי"ם].
אצילותו ושלמות מידותיו של דוד ניכרות במעשהו הבא: וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם. הוא מקדים לדרוש בשלומם בטרם יספיקו הם לשאול לשלומו [חומת אנך]. תוכן השאלה משתנה בהתאם לגישות השונות: יש המסבירים שדוד שאל על מצב בריאותם הפיזי, לאור העובדה שנותרו מאחור בשל חולשתם [מלבי"ם]. מנגד, לפי הגישה הרואה בהם כוח משמר אסטרטגי, שאלתו של דוד הייתה ביטחונית – הוא בירר האם באו אויבים לנסות ולתפוס את המעבר המסוכן שעליו הופקדו [אברבנאל].