הכרזה אוניברסלית ודרמטית מהדהדת ברחבי העולם, ומבשרת על בואה של הגאולה ועל השכר העצום הממתין לעם ישראל לאחר שנות הגלות הארוכות. ה' מודיע כי הגיע זמן הישועה, והבשורה מופצת לכל עבר.
הקריאה הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ מופנית אל האומות הרחוקות, כדי שיכריזו בפני עם ישראל על ישועתו [שד"ל], או אל הגולים עצמם שהתפזרו והגיעו עד לקצוות תבל [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי הגולים השבים ארצה הם אלו שיבשרו את הבשורה לעיר ציון החרבה [מלבי"ם]. גישה ייחודית מפרשת את המושג קְצֵה הָאָרֶץ כמרכז הכדור ומעמקי האדמה, ומסבירה כי בשורת הגאולה, אותה יביא אליהו הנביא, תחדור ותגיע אפילו למקומות הנסתרים ביותר ולנשמות הממתינות לישועה במעמקים [אהבת יהונתן].
הבשורה עצמה, אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא, מופנית לעם ישראל [אבן עזרא]. המילה יִשְׁעֵךְ מתפרשת כתשועה עצמה [מצודת דוד], כמלך המשיח [צאינה וראינה], או כה' המושיע שבא לגאול את עמו [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. ביאה זו מסמלת תהליך כפול: גם את קיבוץ הגלויות והצלת העם, וגם את בניינה המחודש של ירושלים [מלבי"ם].
החלק האחרון של הפסוק, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו, מתמקד בגמול האלוהי. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בשכר הטוב שהכין ה' לעמו, כגמול על כך ששמרו על התורה והמצוות וסבלו את ייסורי הגלות למען שמו הגדול [רד"ק, צאינה וראינה]. עם זאת, דעה נוספת מציעה כי השכר מיועד דווקא לאומות העולם שכיבדו את ישראל בזמן הגלות [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על ההבדל הדק שבין המונחים: שְׂכָרוֹ הוא הגמול הכללי המחושב לפי התועלת והרווח, והוא מוכן ושמור עם ה' [רש"י, מלבי"ם]. לעומת זאת, וּפְעֻלָּתוֹ מציין את התשלום המדויק על עצם המעשה, על איכות וכמות העבודה והסבל, והוא מונח וגלוי לפניו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, יש המבארים כי ה' מביא את הגאולה גם למען הפעולה עצמה, כדי לקיים את הבטחתו הקדומה [מלבי"ם].