קריאה נחרצת מופנית אל הנביאים והצדיקים שבכל דור ודור, שלא להרפות מן התפילה והפעולה הרוחנית למען גאולת ירושלים. עליהם להפציר בבורא ללא הרף, ולא להשלים עם המציאות החסרה עד שתושלם בנייתה של העיר מחדש.
הקריאה וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ משמעותה איסור להעניק מנוחה ושקט, כלומר, לא להניח לה׳ לשתוק מלבנות את העיר [מצודת דוד]. המילה תִּתְּנוּ בהקשר זה מבטאת מתן רשות והנחה [מצודת ציון]. הציווי כופל ומשלים את האמור בפסוק הקודם ("אל דמי לכם"), שכן היחס בין המתפלל לה׳ משול לשיחה בין שניים: כל עוד המדבר מתמיד בדבריו ללא הפסק, הוא מחייב את חברו להאזין לו. ברגע שהמדבר ישתוק, השתיקה תחול גם על השומע [רד"ק]. לפיכך, על המזכירים להמשיך להתפלל ולפעול ללא הפוגה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
רובד עמוק יותר מבאר את יחסי השתיקה והדיבור הללו על רקע חורבן בית המקדש. לאחר החורבן, ה׳ כביכול נוהג כאבל היושב ודומם, ולכן פסק השפע שאפיין את זמן המקדש בעולמות החיצוניים. עם זאת, במרחבים הפנימיים והעליונים, המקבילים לקודש הקודשים, ה׳ אינו דומם. הקריאה מופנית לאותם אלו הנמצאים פנימה, המצווים שלא לשתוק בעצמם ושלא לתת לשכינה לשתוק [אהבת יהונתן].
מטרת ההפצרה המתמדת היא כפולה: עַד יְכוֹנֵן, כלומר עד שיבסס את ירושלים על כנה [מצודת ציון] ויביא את בניינה לידי גמר ותכלית [מלבי"ם], וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ – עד שיביא את הגאולה השלמה [ביאור שטיינזלץ] ויהפוך את העיר לפאר ולתהילה בעולם כולו [מצודת דוד].