נבואת הגאולה המופנית כלפי ירושלים מציגה את ההכרה האוניברסלית בצדקתה ואת השינוי המהותי במעמדה, שיבוא לידי ביטוי בשם חדש שיינתן לה ישירות מה׳.
בחלקו הראשון של הפסוק, נאמר וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ. לאחר הגאולה, אומות העולם יחזו בצדק ובחסד שה׳ יעשה עם ירושלים [רד"ק, מצודת דוד]. הפרשנים עומדים על ההבחנה בין ה"גויים" ל"מלכים": [המלבי"ם] מסביר כי יש כאן מדרג, לפיו הגויים יכירו בצדקת ישראל ובאמיתות התורה, ואילו המלכים, שהם חכמים יותר, ישיגו השגה גבוהה יותר ויכירו בכבודם של ישראל שיהיה גדול מכבודם שלהם. מנגד, [אהבת יהונתן] מציע חלוקה שונה לפיה הגויים יראו את הצדקה והמצוות החיצוניות, בעוד המלכים, שיתקרבו יותר אל הקודש, יזכו לראות את ה"כבוד", שהוא בחינת בגדי הקודש הפנימיים.
בעקבות ההכרה העולמית, יחול שינוי במעמדה של העיר: וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ. הפועל כתוב בצורה סבילה, כלומר השם ייקרא עליה [אבן עזרא]. [אהבת יהונתן] מפרש כי משמעות השם החדש היא שכל העם יהיו צדיקים, יתדמו לבוראם, וייקראו "בני אל חי" בעולם עתידי שבו יבוטל יצר הרע.
על מנת לתת תוקף לשם זה, נאמר אֲשֶׁר פִּי ה׳ יִקֳּבֶנּוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה יִקֳּבֶנּוּ היא יפרש אותו וינקוב בו במפורש [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי השם החדש אינו נותר בגדר תעלומה, אלא מפורש בהמשך הנבואה בשמות "חֶפְצִי בָהּ" ו"דְרוּשָׁה" [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, שד"ל].
[המלבי"ם] מדגיש כי ה׳ לא רק ינקוב בשם, אלא גם יגלה את טעמו ויסביר כי חפץ ה׳ בעמו. [שד"ל] מוסיף נדבך פרשני ומסביר כי השם "חפצי בה" לא היה מהווה תהילה ותפארת אילו בני אדם היו קוראים לה כך על סמך שינוי גורלה ההיסטורי. גדולתו של השם נובעת דווקא מכך שהוא יוצא מפי ה׳, עם כינוי השייכות "חפצי" (החפץ שלי), כאילו ה׳ בעצמו מדבר ומעיד באופן אישי על אהבתו לירושלים.