הבטחה לשלווה וביטחון חקלאי בארץ ישראל, שבה עמלו של האדם לא ירד לטמיון או ייבזז על ידי זרים, אלא בעלי היבול הם אלו שיזכו ליהנות מפרי עמלם מתוך קדושה והודיה.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק בנוי בשתי צלעות מקבילות, המשלימות זו את זו ומתייחסות ליבול שהוזכר בפסוק הקודם. המילים מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ מתייחסות לדגן, שכן פעולת הכנסת התבואה מן השדה אל הבית נקראת אסיפה [מצודת ציון, מצודת דוד]. לעומת זאת, המילים וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ מתייחסות לתירוש וליין, שכן את הענבים אוספים בפעולת קיבוץ [מלבי"ם, שד"ל].
באשר למילים וְהִלְלוּ אֶת ה', הגישה הפשוטה היא שמדובר בשבח והודיה לה' על שפע הטובה [מצודת דוד]. עם זאת, פרשנים רבים מוצאים כאן רובד הלכתי עמוק יותר. לגישתם, הפסוק רומז למצוות מעשר שני ונטע רבעי. יבולים אלו אינם ניתנים לכהנים אלא נאכלים על ידי הבעלים עצמם, אך אכילתם מלווה בהילול, וידוי והודיה לה' [רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה]. המלבי"ם מוסיף הבחנה בין חלקי הפסוק ומסביר כי ההילול על הדגן מכוון לברכת המזון שאדם מברך לאחר אכילתו בביתו, בעוד שהיין, כדין כרם רבעי, דורש הבאה ושתייה במקום קדוש.
המילים בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי מתארות את המיקום שבו תתקיים השתייה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לירושלים. כל העיר שבתחומי החומה נחשבת כחצרותיו של ה', ושם חובה לאכול ולשתות את מעשרות הקודש. השתייה תיעשה בבתיהם של ישראל העומדים בחצרות עיר הקודש מתוך שמחה ורוגע, בניגוד לעבר שבו זרים גזלו את היין ושתו אותו בארצותיהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].