ההבטחה לשיקום ירושלים מלווה בחזון של שמירה מתמדת ותפילה שאינה פוסקת. דימוי השומרים הניצבים על החומות משמש כסמל רב-עוצמה להשגחה, לגעגוע ולדרישה הבלתי מתפשרת לגאולה.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותם של אותם שֹֽׁמְרִ֔ים שהופקדו עַל־חוֹמֹתַ֣יִךְ. גישה אחת רואה בכך הבטחה לעתיד, לאחר הגאולה, אז תזכה ירושלים הבנויה להשגחה אלוהית תמידית שתגן עליה [רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה]. לפי תפיסה זו, תיאור החומות אינו יכול להתייחס לתקופת הגלות, שכן לעיר חרבה ושוממה אין חומות [שד"ל].
מנגד, פרשנים רבים מסבירים כי השומרים פועלים דווקא בזמן החורבן. יש המפרשים כי אלו הם מלאכים המזכירים לה' את חורבן העיר ומתפללים לבניינה [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. פירוש ייחודי נוסף רואה בביטוי עַל־חוֹמֹתַ֣יִךְ סמל לאבות האומה המגנים על ישראל כחומה, כאשר השמירה היא למעשה כתיבת ספר זיכרונות כדי שזכותם לא תישכח מלפני ה' [רש"י].
גישה מרכזית נוספת מזהה את השומרים כבני אדם – אלו הם אבלי ציון, או עם ישראל כולו בגלות. אלו אנשים ששומרים בליבם את טובת ירושלים, מצפים לה, ומזכירים את בניינה בתפילותיהם ובברכותיהם מדי יום [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].
הפסוק מדגיש כי השמירה נעשית כׇּל־הַיּ֧וֹם וְכׇל־הַלַּ֛יְלָה. הפרשנים מסבירים כי בניגוד לשומרי חומות רגילים שנוהגים לישון ביום ולשמור רק בלילה, שומרי ירושלים ערים ומתאבלים ברציפות, ללא הפסקה [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. המילים לֹ֣א יֶחֱשׁ֑וּ משמעותן שהם לא ישתקו מלהתפלל [מצודת ציון]. ייתכן גם שדימוי זה שאוב ממנהגם של שומרים בלילה להשמיע דברי שבח לה' כדי להעיר איש את רעהו ולשמור על ערנות [שד"ל].
בחלקו השני של הפסוק, הנביא פונה ישירות אל גולי ישראל, הַמַּזְכִּרִים֙ אֶת־ה', ומזרז אותם: אַל־דֳּמִ֖י לָכֶֽם. כלומר, כשם שהשומרים אינם נחים, כך גם עליכם לא לשתוק ולא להפסיק להזכיר לה' את הבטחתו לגאול את ציון [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. המילה דֳּמִ֖י מציינת הפסקה של דיבור קודם, בעוד הפועל לחשות מציין היעדר דיבור כלל. השימוש הכפול בשני הפעלים נועד להדגיש שאסור שתהיה אפילו הפסקה רגעית בתפילה ובזעקה [מלבי"ם].
לדרישה זו ישנו גם רובד פנימי ועמוק. הצער על החורבן הוא למעשה צער על גלות השכינה, וכל מטרת ההזכרה והתפילה היא למען השכינה עצמה, עד שירושלים תכונן מחדש [חומת אנך]. יתרה מכך, בעוד שחורבן הבית הביא עמו שתיקה ואבלות בעולמות העליונים, בבחינת "מה אבל יושב ודומם אף אני אשב ואדום", הרי שבקודש פנימה התפילה והזכרת שם ה' אינן פוסקות לעולם, ומשם שואבים המתפללים את הכוח שלא להחריש ולהמשיך לעורר רחמים [אהבת יהונתן].