חזון הגאולה מציג מהפך במעמדם של עם ישראל ושל העיר ירושלים. לאחר תקופה של שפלות וחורבן, מובטח כי יזכו לכינויים חדשים המבטאים כבוד, קרבה אלוהית ומרכזיות.
בתחילת הדברים, ההבטחה מופנית כלפי בני ישראל, ילדי ציון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הם יזכו לשני תארים המייצגים שתי רמות של חשיבות [מלבי"ם]: התואר עַם הַקֹּדֶשׁ ניתן להם בזכות מעשיהם הטובים וצדקתם, ואילו התואר גְּאוּלֵי ה' מבטא את הנסים והישועה שה' עשה למענם. יש המפרשים חלוקה זו באופן רוחני יותר, ולפיו עַם הַקֹּדֶשׁ הם הצדיקים הגמורים, בעוד שגְּאוּלֵי ה' הם אלו שחטאו, נענשו במדור התחתון, ולבסוף זכו שה' יגאל ויתקן אותם [אהבת יהונתן].
בחלקו השני, משנה הכתוב את פנייתו ועובר לדבר בגוף שני ישירות אל העיר ירושלים [אבן עזרא]. העיר תקבל את התואר דְרוּשָׁה, מונח שזכה למספר התייחסויות. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא שה' הוא זה שדורש תמיד בשלומה ומשגיח עליה [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי העיר תהיה דרושה על ידי בני אדם, כלומר היא תשוב לגדולתה כעיר מרכזית שכולם מבקשים את קרבתה וטובתה [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. קריאת העיר בשם זה מהווה היפוך מוחלט למצבה הקודם, שבו לעגו לה ואמרו עליה "דורש אין לה" [רד"ק].
התואר הנוסף, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה, מבטיח שירושלים לא תהיה עוד שוממה ובודדת [שד"ל]. גם כאן ישנה תגובה ישירה לתחושת העבר של העיר, אשר קוננה "עזבני ה'" [רד"ק]. לעתיד לבוא יתברר לכולם כי ה' למעשה לא עזב אותה מעולם, וכי החורבן היה רק מצב זמני וקצוב שנועד לנקותה מפשעיה [מלבי"ם]. שלמות הגאולה תתבטא בכך שאפילו המקומות הנידחים והשוממים ביותר יהפכו לגן פורח, מבוקש ומחובר לירושלים, כך שהיא לעולם לא תהיה עזובה [אהבת יהונתן].