פסוק זה ממשיך את הנבואה הקודמת העוסקת בשומרים שהופקדו על חומות ירושלים [שד"ל], ומציג נבואת נחמה מוחלטת לעתיד. ההבטחה ניתנת כגזירה אלוהית ללא תנאי, המבטיחה לעם ישראל שלווה וביטחון ביבול שייצרו, מבלי שאויבים ישלטו בהם [רד"ק, אבן עזרא].
כדי לאשר את ההבטחה, נשבע ה'. הרמת הידיים משמשת כמחווה של שבועה [ביאור שטיינזלץ], והיא מנוסחת בסגנון המקובל במקרא לשבועות, כמשפט תנאי חסר שמשמעותו היא שלא ייתכן בשום אופן שהדבר יקרה [מצודת דוד]. השבועה נעשית בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, כלומר בכוחו ובגבורתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפל הלשון בא להדגיש את גבורתו הנצחית של ה' ואת יכולתו המוחלטת למנוע מכל אדם לקחת את התבואה בכוח הזרוע [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, צאינה וראינה]. לעומת זאת, יש המפרשים כי קיים הבדל מהותי בין המושגים. בִּימִינוֹ מסמל הנהגה ניסית שבאה בזכות מעשיהם הטובים של ישראל, ואילו וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ מסמל ישועה שה' יעשה בכוחו העצמי, גם אם לעם ישראל לא תהיה זכות מספקת [מלבי"ם].
תוכן השבועה הוא אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ, הבטחה שהאויבים הקרובים היושבים בסמוך לארץ לא יפלשו עוד כדי לאכול את תבואתה [מלבי"ם]. בנוסף מבטיח ה', וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ, כלומר הזרים והרחוקים לא ייקחו עוד את היין החדש שמופק מהענבים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], יין שלרוב הובל למרחקים לצורכי מסחר [מלבי"ם]. ההבטחה מתייחסת ליבול אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ, התבואה והיין שהושקעה בהם עבודה רבה של עיבוד האדמה, בציר ואיסוף אל הבית ואל הגת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף לפירוש הפסוק קושר את ההבטחה לקיום מצוות המעשרות. בעבר, עונש על אי הפרשת מעשרות כראוי היה רעב ואויבים שבאים וגוזלים את היבול. לעתיד לבוא המציאות תשתנה לחלוטין. לא יהיו עוד עניים ולכן לא יהיה צורך במעשר עני, וגם הלוויים יקבלו נחלה בארץ ולכן יתבטל מעשר ראשון. המעשר היחיד שיישאר הוא מעשר שני, שאותו הבעלים עצמם אוכלים בקדושה בירושלים. מאחר שזה יהיה המצב, בני ישראל לא יכשלו עוד בעוון המעשרות, ולכן ה' יכול להישבע שהאויבים לא יאכלו עוד את תבואתם, אלא הם עצמם ייהנו ממנה כראוי [אהבת יהונתן].