נבואת הנחמה מציגה מהפך במעמדן של ירושלים וארץ ישראל, ומעבר ממצב של נטישה לחיבור וקרבה אלוהית. הפרשנים מצביעים על כך שהפסוק מחלק את ההבטחה לשני מוקדים נפרדים: העיר ירושלים מחד, ושאר ארץ ישראל מאידך [מלבי"ם, רד"ק].
ביחס לירושלים, התואר עֲזוּבָה מבטא את היותה עיר שנזנחה מיושביה [ביאור שטיינזלץ], ובעיקר את העובדה שנעזבה מהשגחת ה' ומהשראת השכינה [מלבי"ם, מצודת דוד]. לעתיד לבוא מצב זה יתהפך והעיר תיקרא חֶפְצִי בָהּ, שם המעיד על כך שרצון ה' וכבודו ישובו לשרות בתוכה [מלבי"ם, רד"ק]. מעניין לציין כי השם אינו רק סמל, אלא היה שמה האמיתי של אשת המלך חזקיהו. הנביא ישעיהו בחר להשתמש בשמה של המלכה שהייתה מוכרת בימיו, כדי להמחיש לעם את מעמדה הרם והאהוב של העיר [שד"ל].
ביחס לארץ ישראל כולה, הפסוק מבטיח כי היא לא תיקרא עוד שְׁמָמָה, כלומר ריקה מיושביה [מלבי"ם]. טעם ייחודי לשממונה של הארץ בגלות מובא מתוך התפיסה כי קדושתה העצומה של הארץ גורמת לכך שחטאים בה גוררים עונש כבד. על כן, הארץ נותרה שוממה כדי למנוע מישראל לחטוא בה ללא תקנה, אך לעתיד לבוא, כאשר יתבער יצר הרע, תוכל הארץ לשוב ולהתיישב מחדש [אהבת יהונתן].
השינוי בעתידה של הארץ מתבטא במילה בְּעוּלָה. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה בהקשר זה היא ארץ מיושבת, מלאה, פורייה ובעלת בעלים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים רבים מסבירים כי נעשה כאן שימוש בדימוי ציורי: ארץ שוממה וריקה מאדם נמשלת לאלמנה בודדה שאין לה בעל או בנים, ואילו ארץ מיושבת באנשים נמשלת לאישה נשואה שיש לה בעל הדואג לה [רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה].