חזון נבואי דרמטי מתאר דמות הוד פלאית השבה משדה הקרב, כשבגדיה מוכתמים בדם לאחר שניצחה את אויביה. הנביא, או העיר ירושלים, צופים בדמות המתקרבת ופותחים בשאלת תדהמה על זהותה, וזו משיבה להם בהכרזה על כוחה וצדקתה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משתמש בלשון ציורית ובמושגים של מלחמות בני אדם כדי לשבר את האוזן, כאשר הדמות הלוחמת היא משל לה' בכבודו ובעצמו, היוצא לעשות משפט באומות העולם ולהביא גאולה לישראל. עם זאת, יש המציינים כי הדמות עשויה להיות המשיח או שר הפמליה של מעלה, מיכאל [אבן עזרא].
הנביא שואל מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, ומרבית הפרשנים מסבירים כי מדובר בנבואה על חורבנה העתידי של מלכות אדום, המזוהה פעמים רבות עם רומי ועם האימפריה הנוצרית [אבן עזרא, אברבנאל, מלבי"ם]. הדמות מגיעה מִבָּצְרָה, שהייתה עיר בירה גדולה ומבוצרת באדום, ומרכז אמונתם. מעבר לכך, יש המזהים כאן קשר היסטורי, שכן בצרה העמידה בעבר מלך לאדום, או קשר סמלי, ולפיו שר של מעלה של אדום יברח לבצרה מתוך טעות שיחשוב אותה לעיר מקלט [רש"י]. מנגד, גישה שונה מציעה כי השמות אינם מתייחסים בהכרח לאומה או עיר ספציפית, אלא נבחרו בשל משחק מילים פיוטי: "אדום" מרמז לצבע הדם, ו"בצרה" מרמזת לבציר ענבים, כסמל לדריכת האויבים בגת [שד"ל].
הדמות מתוארת כחֲמוּץ בְּגָדִים. רוב הפרשנים מסבירים כי בגדיו צבועים ואדומים מדם ההרג, בדומה לחומץ שצבעו וריחו עזים וחדים [רש"י, רד"ק, שד"ל]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו דווקא כבגדים לבנים ונקיים, כרמז לכך שה' מגיע תחילה לאדום במידת הרחמים ובדרכי שלום, ורק משלא יחזרו בתשובה, ילבש בגדי נקם [מלבי"ם].
הצופה תוהה על המראה הניגודי: זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ מביעה פליאה כיצד ייתכן שמי שלבוש במדי מלכות ופאר כה מהודרים, מגיע כשהוא מלוכלך ומגואל בדם. הדמות מתוארת כמי שצֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ. ביאור המילה "צועה" זוכה למספר התייחסויות: יש המפרשים זאת כהנעה וטלטול של הגויים מקצה לקצה בכוח רב [רד"ק, מצודת דוד], יש הרואים בכך צעידה זקופה וגאה של מנצח [שד"ל], ויש המפרשים זאת כזעקה בקול גדול [אברבנאל]. גישה נוספת רואה במילה ביטוי לסערת רוח ורגש פנימי המניעים את ה' לפעולה [מלבי"ם].
בתגובה לתהיות, הדמות משיבה: אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה. ה' מכריז כי פעולותיו אינן נובעות מגאווה ריקה, אלא מהבטחות אמת וצדק שהבטיח לישראל [מצודת דוד, שד"ל]. הצדקה מתבטאת בכך שה' זוכר את זכות האבות ואת צדקת הדור שסבל בגלות [רש"י]. בנוסף, הצדקה מתפרשת גם כדרישה מאומות העולם להכיר באמונת האמת ובמצוות [מלבי"ם]. גישה ייחודית מוסיפה כי לעיתים ישראל אינם ראויים לגאולה מצד עצמם, וה' פועל בצדקה בכך שהוא מעמיד עליהם צורר כדי לעוררם לתשובה, ובכך מכשיר אותם לגאולה [אהבת יהונתן].
לבסוף, ה' מעיד על עצמו שהוא רַב לְהוֹשִׁיעַ. הוא בעל כוח עצום ורב להביא ישועה, כאשר עצם עשיית הדין והנקמה באומות שדיכאו את ישראל, היא היא הדרך להושיעם ולגאול אותם באחרית הימים [רד"ק, אברבנאל].