מתוך עומק הגלות והסבל, עולה תפילתם של המשכילים בשם עם ישראל, המציבה ניגוד כואב בין עברו המפואר של העם לבין ההווה הקשה. הנביא פונה אל ה' בבקשה להשגיח על עמו, גם אם נדמה שסילק את שכינתו מן הארץ אל השמים [אבן עזרא, שטינזלץ, אברבנאל].
הבקשה נפתחת בקריאה הכפולה הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ. המילה מִזְּבֻל משמעותה מדור, דירה או מקום המקדש המפואר של מעלה [אבן עזרא, מצודת ציון, שטינזלץ]. בעוד שרוב המפרשים רואים בכפילות של הבטה וראייה תקבולת פואטית של פנייה אל ה' הנמצא במרומים ושנותר בגבורתו ללא שינוי [רד"ק], יש המבחינים בין סוגי ההשגחה: השמים מייצגים את ההנהגה הטבעית והתמידית של ה', ואילו הזבול מייצג את מקום שכינתו שממנו נובעת ההנהגה הנסית והמופלאה. בהתאמה, ההבטה דורשת שימת לב והתבוננות מעמיקה אל תוך ההנהגה הנסתרת, בעוד שהראייה היא חושית ומיידית יותר [מלבי"ם].
מכאן עובר הנביא לשורת שאלות רטוריות נוקבות על העבר לעומת ההווה: אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ. המונח קִנְאָתְךָ מבטא חימה וכעס [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הנביא תמה היכן נעלמו אותה קנאה לאומות המצרות לישראל, ואותה גבורה אדירה שהציג ה' בעבר, כפי שעשה בימי קדם וביציאת מצרים.
התמיהה ממשיכה אל המישור הרגשי: הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ. המושג הֲמוֹן מֵעֶיךָ מתאר את המיית הלב, הרגש העמוק והכמרת הרחמים שהיו לה' כלפי ישראל בעבר [רש"י, מצודת ציון, שטינזלץ]. כעת, רחמים אלו הִתְאַפָּקוּ. משמעות ההתאפקות היא התחזקות, אימוץ הלב וכבישת הרגש, בדומה ליוסף שהתאפק ולא הראה את רחמיו לאחיו [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא].
מתוך תיאור ההתאפקות עולה תובנה עמוקה על יחסו של ה' לישראל: עצם השימוש במילה "התאפקו" מעיד על כך שה' לא זנח את עמו ורחמיו לא בטלו. אדרבה, ה' חפץ להשפיע טוב, אלא שהוא כובש את רחמיו, מתחזק ונאלץ כביכול לפעול בניגוד לטבעו הרחום בגלל הגזרה שגזר, ולא משום שהוא חפץ ברעתם של ישראל [שד"ל].