בזמנים של משבר וגלות עמוקה, עולה מתוך הכאב זעקה של געגוע אל עבר מפואר, המעוררת תהייה כואבת על הסתר הפנים בהווה ועל היעדרם של ניסים והנהגה נבואית.
המילה וַיִּזְכֹּר מעוררת מחלוקת באשר לזהות הזוכר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעם ישראל הנמצא בגלות הוא זה שזוכר את ימי העבר המפוארים ומתפלל מתוך צרתו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה אחרת סוברת כי ה' הוא זה שזוכר את התקופה הקדומה [שטיינזלץ, רד"ק בשם התרגום], או לחלופין, שה' הוא זה שגורם לישראל להיזכר בימי הטובה בשל הצרות שבאו עליהם [שד"ל]. דעה נוספת מייחסת את הזיכרון לאומות העולם התוהות על מצבם של ישראל [אבן עזרא].
בביאור המילים מֹשֶׁה עַמּוֹ, יש הסוברים כי הכוונה היא למשה ולעמו יחד [אבן עזרא], בעוד אחרים מסבירים כי חסרה כאן האות למ"ד, והכוונה היא לימים שבהם נשלח משה אל עמו [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את המילה "משה" לא כשם פרטי, אלא כפועל – מי שמושה ומוציא את עמו מן המים, בלשון הנופלת על הלשון עם המשך הפסוק [אבן עזרא, שד"ל].
מתוך הזיכרון עולה השאלה אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם. יש המפרשים קריאה זו כלפי ה' – היכן הוא האל שהעלה את ישראל מים סוף ועשה להם ניסים, ומדוע אינו עושה זאת גם היום [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. אחרים רואים בכך זעקה למנהיג בשר ודם, ושואלים היכן נמצא משה רוענו [רש"י, שטיינזלץ].
הביטוי אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ נתון למחלוקת פרשנית ומסורתית באשר לקריאתו בלשון יחיד או רבים [מנחת שי]. אלו הקוראים בלשון יחיד ("רועה צאנו") מסבירים שהכוונה היא למשה רבנו בלבד [רש"י, אבן עזרא, שד"ל]. אולם, אלו הגורסים בלשון רבים מסבירים שהכוונה היא למשה ואהרן יחד, או לכלל הנביאים והמנהיגים שהנהיגו את העם [רד"ק, שטיינזלץ, מנחת שי בשם אברבנאל].
בסיום הפסוק עולה התהייה אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ. הפרשנים חלוקים בשאלה בקרב מי הושמה אותה רוח קודש, שהיא רוח הנבואה. גישה אחת מפרשת שה' שם את רוח הנבואה בקרבו של משה רבנו [מצודת דוד, שד"ל, אבן עזרא]. גישה שנייה סוברת כי רוח הקודש והנבואה שרתה בקרב עם ישראל כולו – אם על ידי ה' שנתן להם חוקים ומשפטים והשרה עליהם שכינה במעמד הר סיני ובשבעים הזקנים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא], ואם על ידי משה עצמו שהאציל מרוחו על העם [שטיינזלץ].