זיכרון ימי יציאת מצרים מעלה על נס את ההתערבות האלוהית הישירה והעוצמתית במהלך ההיסטוריה. המוקד מוסת מפעולתו של האדם אל עבר הכוח העליון, תוך הדגשה כי האירועים הפלאיים הונעו לחלוטין מתוך רצון אלוהי, ולא כתוצאה מיכולת אנושית.
הפרשנים מסכימים כי משה לא פעל בכוחו העצמי. המילים מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה מלמדות כי גבורתו של ה' הייתה מוכנה וזמינה למשה בכל עת שבה נזקק לעזרה או חפץ בה [רש"י, מצודת דוד]. משה אמנם החזיק את המטה ביד ימינו, אך לא המטה הוא שחולל את הפלא, אלא ה' שהוליך את כוחו אל ימינו של משה [רד"ק].
באשר לביטוי זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, קיימת הבחנה מעניינת בין המפרשים. גישה אחת מדגישה כי הנסים התרחשו ישירות על ידי ה', ללא כל מתווך או מלאך, והם ביטאו כוח אלוהי הפועל מעל חוקי הטבע, באופן פומבי, וללא תלות במעשיהם או בזכויותיהם של ישראל [מלבי"ם]. מנגד, יש המזהים את "זרוע תפארתו" דווקא עם מלאך ה' שהלך לפני מחנה ישראל [אבן עזרא].
כוח אלוהי זה התבטא בפעולת בּוֹקֵעַ מַיִם, המכוונת לקריעת מי ים סוף, ויש הסבורים כי היא רומזת גם לבקיעת מי נהר הירדן [אבן עזרא, שד"ל, מצודת דוד].
אולם, מדוע התעורר הצורך בנס כה דרמטי של שידוד מערכות הטבע? המילים לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם חושפות את התכלית האמיתית. ה' יכול היה להציל את ישראל בדרכים טבעיות לחלוטין, אך בקיעת המים נועדה לפרסם את גבורתו לנצח, למען יזכרו כל העמים וייראו מפניו [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המחשה לכך היא העובדה שבני ישראל כלל לא היו זקוקים לחצות את הים אל העבר השני, שהרי הם יצאו מאותה גדה שבה נכנסו; הנס כולו נועד להפגין את שליטתו המוחלטת של ה' ביסודות הבריאה, מתוך אהבתו לעמו [רד"ק].